האם דמם של גברים מותר?

בתחילת השבוע אירע ניסיון רצח על רקע רומנטי בראשון לציון, אבל אתם לא ידעתם את זה. חלק מכלי התקשורת לא דיווחו על המקרה הזה כלל, ואלו שכן דיווחו עליו בכלל לא ראו בו ניסיון רצח. <br/>

גיל רונן , י"ב באדר תשס"ג

גיל רונן
גיל רונן
ערוץ 7
בתחילת השבוע אירע ניסיון רצח על רקע רומנטי בראשון לציון, אבל אתם לא ידעתם את זה. חלק מכלי התקשורת לא דיווחו על המקרה הזה כלל, ואלו שכן דיווחו עליו בכלל לא ראו בו ניסיון רצח.

"נכנסתי לאוטו בחניון, ואיך שטרקתי את הדלת אני רואה במראה רכב GMC גדול נוסע במהירות ונכנס בי מאחור", סיפר שמעון אלקיים ל"ידיעות אחרונות" על מה שעבר עליו ביום ראשון האחרון (9.2.03). "חשבתי אולי תאונה. אני מסתכל במראה, ופתאום אני רואה שהחברה שלי לשעבר יושבת באוטו, לוקחת רברס ועוד פעם נכנסת בי מאחור. ככה לפחות שש-שבע פעמים, ואין מי שיציל אותי". האשה מודה במעשה: "עשיתי את המעשה, שעכשיו אני מצטערת עליו, אחרי שבאתי אליו שלשום לנסות ולדבר אתו, והוא ניבל את הפה והעליב אותי", הסבירה לכתב, והוסיפה, בסגנון דיבור של ביריון רחוב מצוי: "מעצבים נכנסתי באוטו שלו".

אלקיים סיפר כי התקשר למשטרה בהיסטריה בזמן התקיפה עצמה, אבל חלפו כמעט שעתיים עד שהשוטרים הגיעו למקום. האשה לא נעצרה. מפקד משטרת ראשון-לציון אמר: "אנחנו ממשיכים לחקור בפרשה עד למיצוי כל ההליכים נגד האישה, שאם תחזור על מעשיה, לא נהסס לעצור אותה".

יש פיתוי ראשוני מסויים לצחוק מסיפורים כאלה. אבל תביטו בתמונה הזאת, תדמיינו את עצמכם בתוך מכונית שמקבלת טיפול שכזה, ותגידו לי אם הייתם צוחקים. אני לא הייתי צוחק.

לפני שנה רצחה תושבת יבנה בשם מזל אוחנה (27) את בעלה, שמעון (33), באמצעות סכין מטבח. היא רצחה אותו, רבותי. הוא מת. שתי בנותיהם נכחו בדירה בזמן שאביהן פירפר ומת. השופט לא קיבל את גירסתה של מזל אוחנה, כאילו הסכין "נשמט מידיה". הוא קבע שאכן מדובר ברצח. ובכל זאת – הוא בחר לשחרר אותה למעצר בית! העיתונות, מצידה, קברה את הסיפור. ב-Ynet לקחו מייד את הצד של האשה. כותרת הידיעה הראשונה על המקרה היתה "מזל רצחה את בעלה בשגגה" – ציטוט ישיר מדברי עורך הדין של אוחנה. התובעת המשטרתית – שניתן היה לצפות שתגיש ערעור מיידי על החלטתו המקוממת של השופט – החליטה שלא לערער.

מעצר בית! על רצח! אבא של שתי בנות נרצח בביתו, הרוצחת משתחררת וממשיכה לגדל את הבנות, לאחר שרצחה את אביהן מול עיניהן... ואיש אינו פוצה פה ומערער!

מה פשר האפלייה הבוטה הזאת? מתי החלטנו, כמדינה, שלנשים מותר לבצע פשעים אלימים? ממתי משחררים למעצר בית את מי שמואשמת ברצח? איך אפשר לשחרר לביתו אדם שמאיים על אדם אחר ומנסה לרצוח אותו? מה קרה למדינה המתוארת במגילת העצמאות – מדינה שאין מפלים בה בין המינים? ומה פשר הסלחנות של התקשורת?

הגברים במדינת ישראל הפכו במהלך 15 השנים האחרונות – מאז ייבוא הפמיניזם לארצנו מארה"ב – לקורבנות של רצח אופי קולקטיבי, של דה-הומניזציה וסטריאוטיפיזציה, המתבצעת באמצעות מניפולציות תקשורתיות. שדולת הנשים טוענת שגברים הם אלימים מטבעם, ושנשים אינן אלימות. השדולה גם דאגה לייצר סטטיסטיקה שתתמוך בטענות האלה: בנובמבר האחרון התפרסמו בהבלטה גדולה תוצאות מחקר שהוזמן על ידי משרד העבודה והרווחה, ושקבע כי במדינת ישראל ישנן לא פחות מאשר 141,710 נשים מוכות. במילים אחרות: כ-7% מכלל אוכלוסיית הנשים הבוגרות.

אלא מאי? הסטטיסטיקה הזאת אינה סטטיסטיקה. היא בלוף. כל מי ששכלו בראשו מבין שלא ייתכן ששבע מתוך מאה בנות שסיימו איתו בי"ס תיכון (למשל) מסתובבות עם משקפי שמש בכדי להסתיר את הפנסים בעיניים, וששבעה מתוך מאה גברים שמשרתים איתו במילואים נוהגים להחטיף לנשותיהם מכות בגלל שלא הכינו קפה בזמן.

את הסקר הנ"ל ערך עבור משרד העבודה והרווחה גוף הקרוי "מכון מינרווה", השייך לאוניברסיטת חיפה. אתר האינטרנט של המכון מלמד כי מדובר בקומץ חוקרים שהתמחותם היא בכלל בחקר בני נוער, ושיש להם גם גישה פוליטית מעניינת: אחד המחקרים שערכו באחרונה מנסה להוכיח קשר בין נטיות להתנהגות אלימה לבין דעות פוליטיות ימניות (!!!).

הזמנתי לביתי עותק מהדו"ח על הנשים המוכות. מתברר שהסוקרות היו כולן נשים, ושגם הנשאלות היו נשים, ברובן המכריע (כ-3,000 נשים לעומת כ-500 גברים). אף גבר לא רואיין אם בת זוגתו לא רואיינה אף היא. הנשים נתבקשו להיזכר בכל אירוע שבו בן הזוג שלהן התנהג כלפיהן בגסות, או קילל, או דחף. לפעמים ראיינו גם את ילדי המשפחה הנסקרת: גם אז, כל השאלות התייחסו להתנהגותו הנלוזה של אבא.

אני חושב שהייתי מבקש מסוקרת כזאת לצאת מהבית שלי ברגע שהייתי מבין מה היא מנסה לעשות. ואכן, עורכי הסקר דיווחו על אחוז נשירה עצום בקרב הסוקרות (כ-70%), בשל "קושי רגשי" שהן חשו בעת עריכת הסקר. האם ייתכן שהקושי הרגשי של הסוקרות נבע מהתחושה ברורה שהיתה להן, שהן שותפות למעשה שלא ייעשה?

עורכי הסקר סיפקו את הסחורה שנדרשה וקיבלו את שכרם ממשרד העבודה והרווחה – שפעל, במקרה זה, בשליחות הלובי הנשי. ואולם, כל החוקרים העוסקים בתחום מודים שאי אפשר לאמוד באופן מדעי את תופעת האלימות במשפחה, כי אין שום דרך לדעת מה מתרחש בתוך ביתם של אנשים. אני מעריך שמספרן האמיתי של הנשים המוכות בישראל קרוב יותר ל-710 מאשר ל-141,710. אבל מה אני יודע? אני הרי גם לא חושב שיש קשר בין נטייה לאלימות לבין דעות ימניות, בניגוד לחוקרים המלומדים מאוניברסיטת חיפה.

העיתונות דיווחה בלהט על תוצאות ה"מחקר", וזה לא מפתיע: העיתונות בישראל אוהבת לפרסם כל ידיעה שיש בה חיזוק לסטריאוטיפ של הגבר הישראלי האלים. הסטריאוטיפ הזה משתלב היטב עם התפיסה הפשטנית לפיה העם שלנו מורכב משני סוגים של אנשים: מחד גיסא, אנשים נאורים וחכמים המבקשים שלום, ומאידך גיסא, צ'חצ'חים ודוסים טיפשים ואלימים שמרביצים לנשים ולערבים, ומחרחרים מלחמות. מחקרים שמפריכים את התיאוריה החברתית-פוליטית הזו אינם מקבלים כל פרסום במחוזותינו. אבל מה לעשות שיש מחקרים כאלה במכביר? עיינו, למשל, ברשימת תקצירים של לא פחות מ-133 מחקרים שליקט פרופ' מרטין פיברט מאוניברסיטת קליפורניה, מומחה ידוע בחקר האלימות במשפחה – מחקרים המראים כי נשים אינן פחות אלימות מגברים . סטריאוטיפים לחוד – ומציאות לחוד.

בארה"ב, מולדת הפמיניזם, מתחזקת מגמה חדשה ומעודדת בשנתיים האחרונות, מאז עליית הימין השמרני לשלטון. בעלי טור כמו וונדי מקאלרוי (Wendy McElroy) וגלן סאקס מפרסמים מאמר אחרי מאמר בעיתונים ובאינטרנט החושפים את ארגוני הנשים הפמיניסטיים כגופים מניפולטיביים ומרושעים. במאות אתרי אינטרנט של ארגוני גברים מתפרסמים מאמרים המנתצים את הדעות הקדומות לגבי גברים, כאילו אנו בסך הכל אוסף של אנסים אלימים, ואבות מנוכרים וחסרי אחריות.

יש הבדל בין שימוש נכון בכוח, לבין שימוש לרעה בכוח. יש הבדל בין אגרסיביות לבין אלימות. כעם, אנחנו זקוקים כעת לכל טיפת אגרסיביות חיובית שיש בנו, לכל טיפה של גבריות טובה, בכדי לשרוד מול הגבריות הרעה והרצחנית של הפלשתינאים וחבריהם. מסע ההשמצות והלכלוכים נגד המין הגברי חייב להיפסק – ומייד. המשטרה, בתי המשפט והתקשורת אינם רשאים להתיר את דמם של גברים, ולפטור מעונש נשים שתוקפות גברים. אשה שמנסה לרצוח גבר – קל וחומר אשה שרוצחת גבר – חייבת להיעצר מייד ולהישלח לכלא להרבה מאוד שנים.