בלי סודות

נסיון קשה פוקד בימים אלה מחזירים מקצועיים בתשובה וסתם אנשי אמונה. הוא אורב להם במהדורה המתקדמת של "סודות הקודים בתנ"ך", מאת מייקל דרוזנין, ספר שגירסתו הקודמת, לפני שש שנים, חוללה רעש ועניין.

חגי סגל , ט"ז באדר תשס"ג

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
נסיון קשה פוקד בימים אלה מחזירים מקצועיים בתשובה וסתם אנשי אמונה. הוא אורב להם במהדורה המתקדמת של "סודות הקודים בתנ"ך", מאת מייקל דרוזנין, ספר שגירסתו הקודמת, לפני שש שנים, חוללה רעש ועניין. הרושם הכביר שעשה הספר על חוגים לא-דתיים, ובעיקר עליהם, עלול לפתות את הדתיים לגרוף ממנו תמלוגים תיאולוגיים עצומים. לכאורה נותר רק להפיץ את הספר בכל פינה, להצביע על הצפנים התנ"כיים המדהימים שפוענחו בעזרתו (רצח רבין, למשל), ולתבוע מהחילוניים הכרה רשמית וסופית באלוקיותו של המקרא.

העובדה שהספר זכה בגיבוי מדעי מרשים רק מגדילה את עוצמת הפיתוי לנצל אותו לצרכים מיסיונריים אורתודוכסיים. פרופסור אליהו ריפס, העומד מאחורי תורת הקודים המקראיים, הרי אינו גימטריאולוג שרלטן או יצרן מים קדושים המתחזה לאליהו הנביא. הוא מתמטיקאי עתיר תהילה בינלאומית. ודאי בדק היטב את הטענות שגם מדריך טלפונים צופן בחובו קודים נבואיים, בטרם קבע כי ספר הספרים מכיל קודים כאלה בכמות יוצאת דופן ובלתי אקראית בעליל. לא במקרה מהססים עמיתיו לפקולטה למתמטיקה באוניברסיטה העברית לתקוף את התיזה שלו. מקצתם אף הכירו רשמית ברצינותה.

ואגב, במידה מסויימת נסמכת התיזה של ריפס ודרוזנין גם על קביעה קבלית ישנה, לפיה נכתבה התורה ללא סימני ניקוד ופיסוק, כדי שבאחרית הימים תתאפשר חלוקה חדשה בין אותיותיה וניתן יהיה לקרוא בה מסרים שלא אובחנו בחלוקה הראשונית, מגובה פני הקרקע (גרשום שלום, "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה", עמ' 75).

אעפ"כ מומלץ לדתיים לוותר על ההזדמנות הגדולה ולא להסתייע ב"סודות הקודים בתנ"ך" במסגרת המאמצים לקרב רחוקים לתורה. ודאי לא לאמץ את נבואות החורבן הנדפסות בו. הספר המופלא הזה אמנם מספק חומר למחשבה וסיבה נוספת להתלהב מהתנ"ך, אבל הוא אינו רלוונטי בוויכוחים על דת ואמונה. בוויכוחים כאלה עומד לדיון הצד הגלוי של המקרא, השווה לכל נפש, ולא תכנים שהוצפנו בו בדיו סתרים. תלמיד חכם המתקשה לשכנע יריבים אפיקורוסים באמיתות מעמד הר סיני, המתועד בפרשת יתרו, אל ינסה להלום בהם עלידי הצבעה ממוחשבת על הצירוף "קארל מרכס" בגירסה האנכית של פרשת בלק. ראשית, מפני שזה לא אינטליגנטי. ושנית, מפני שאסור לדתיים לאושש את התחושה העממית המופרכת, כאילו עוצמת התנ"ך גלומה בסודותיו. חז"ל ורש"י ציינו בשעתם במפורש, כי עם כל חשיבותם של המדרש ושל תורת הסוד אין מקרא יוצא מידי פשוטו.

פשוטו של מקרא, כדאי לדעת, אינו מכיל פחות נבואות שהתממשו מאשר סודו של מקרא. אולי ההיפך. אפילו כופר גמור בהשגחה עליונה אנוס להודות שההיסטוריה העברית והכללית הגשימה תחזיות שהופקו לפני עידן ועידנים בידי האגף הנבואי של התנ"ך. עדיין לא את כולן, אך כבר את רובן. ישעיהו, ירמיהו ועמיתיהם צפו מראש את ההישרדות היהודית למרות כל הצרות, את קיבוץ הגלויות, את תחיית ירושלים מתוך הריסותיה ואת נטישת האלילות הבינלאומית לטובת רעיון המונותיאיזם שלנו. התגשמות התהליכים החזויים הללו היא-היא הקלף חזק של היהדות בדורנו. אולי הקלף הכי חזק שלה מאז חציית ים סוף לנוכח פני התקשורת העולמית.

לעומת נחיתות הטיעונים של המגזר האמוני לאורך תקופת הגלות, כשתהליך שיבת ציון היה עדיין בגדר הבטחה מפוקפקת לכאורה, יכולים היום הרבנים להשתבח בהתגשמותה הסנסציונית של ההבטחה כדי לשכנע קטני אמונה בנכונות שאר המסרים התנ"כיים. במקום לחצוב ממעמקי הטקסט רמזים בעייתיים על רצח קנדי והתרסקות המסוקים בשאר-ישוב, מוטב להם לצטט מהטקסט עצמו תיאורים נבואיים בהירים של העלייה ההמונית בדורותינו. לדוגמה: "והוצאתים מן העמים, וקבצתים מן הארצות, והביאותים אל אדמתם, ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ" (יחזקאל ל"ד). אפשר גם לקרוא את זכריה פרק ח' בעיצומו של סיור מודרך בחוצות הבירה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". זה לא יותר משכנע מהממצאים המיסטיים של דרוזנין?

את העיסוק בצפנים מקודדים ובגימטרייאות מפולפלות רצוי להשאיר ליודעי ח"ן בלבד. לאלה שכבר מילאו כרסם בש"ס ובפוסקים והם מבקשים להינפש מעט באמצעות שיטוט הרפתקני בין סודות חמשת חומשי תורה, נביאים וכתובים. כל היתר מתבקשים להגות יומם ולילה בפשוטו של מקרא ולזנוח את הנסיונות הילדותיים להשתלט עליו חיש קל באמצעות פקודת מחשב.



חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.