שופט נגד הזרם

פסק הדין של השופט אדמונד לוי נגד תוכנית ההתנתקות ייזכר כגילוי נדיר של פסיקה אמיצה מתוך גישה משפטית יהודית-לאומית

עמנואל שילה , י"ד באדר ב תשע"ד

עמנואל שילה
עמנואל שילה
INN

הסתלקותו של שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי בגיל צעיר יחסית (72) היא אבדה גדולה למדינת ישראל בכלל ולמחנה האידיאולוגי היהודי-לאומי בפרט.

הניסיון מוכיח שגם לאחר פרישתם ממשיכים שופטי בג"ץ להיות שחקנים משמעותיים במערכת קבלת ההחלטות במדינה. יש ביניהם שמתמנים לתפקידים בעלי השפעה – ממבקר המדינה ועד נשיאת מועצת העיתונות. יש ביניהם שיושבים בראש ועדות ציבוריות שיושבות על המדוכה ומעצבות מדיניות בנושאים חשובים. ויש ביניהם שגם בלי תפקיד מוגדר ממשיכים להתבטא ולהשפיע על השיח הציבורי והמשפטי.

השופט אדמונד לוי היה שייך למיעוט קטן של שופטי בג"ץ בדימוס שחשיבתם המשפטית הייתה מושפעת מערכים יהודיים ולאומיים לא פחות משהושפעה מערכים הומניסטיים-ליברליים-אוניברסליים. עד כמה יכול היה להמשיך ולתרום אפשר ללמוד מהדו"ח שהוציאה לפני כשנה וחצי הוועדה בראשותו, שעסקה בהיבטים משפטיים בתחום הקרקעות וההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. מסקנות הוועדה כוללות קודם כול את הקביעה הבסיסית, שאין ערוך לחשיבותה, כי ישראל איננה נמצאת ביהודה ושומרון במעמד משפטי של מדינה כובשת.

המסקנות של השופט לוי וחבריו כוללות המלצות שונות ומפורטות שיישומן יסיר את המצור המשפטי שהטילו אנשי משרד המשפטים והמנהל האזרחי על התפתחותם של יישובי יו"ש בכלל ועל המאחזים בפרט. העובדה שעל המסקנות חתום משפטן במעמדו של שופט עליון בדימוס יש בה כדי לבטל כעפרא דארעא את מסקנותיה והמלצותיה הקודמות של עו"ד טליה ששון, שקבעה שיש להרוס את כל המאחזים.

השופט אדמונד לוי ייזכר לטוב לעולם בזכות פסק הדין האמיץ והצודק שכתב בעתירה נגד חוקי תוכנית ההתנתקות. לבדו מול עשרה שופטי בג"ץ בראשות הנשיא המיתולוגי פרופ' אהרון ברק, קבע אדמונד לוי שההתנתקות והגירוש הכפוי של התושבים הם הפרה בוטה של זכויות אדם אלמנטריות, בלי תכלית ראויה ובלי הצדקה. מול הקטנת הראש הלא אופיינית של חבריו להרכב, לוי נכנס לגופם של דברים והוכיח כי אין ממש בטענות הממשלה על התועלת המדינית והביטחונית שצפויה למדינה כתוצאה מהנסיגה.

פסק הדין של השופט לוי הותקף בתקשורת כמוטה אידיאולוגית ובלתי מקצועי, אבל המציאות הוכיחה עד כמה הוא צדק ועד כמה טעו כל חבריו להרכב. הפגיעה במגורשים התבררה כקשה הרבה יותר מכפי שהתיימרה הממשלה בסיסמאותיה הנבובות, ואילו המצב המדיני והביטחוני בכל הקשור לעזה רק נעשה קשה יותר. מול ממסד משפטי מוטה אידיאולוגית שהתגייס כולו בימים הקשים ההם נגד המתיישבים שחרב עליהם עולמם ונגד והמחאה הכתומה, אדמונד לוי היה בבחינת צדיק בסדום ודעת היחיד שלו הייתה קרן אור באפלה. כמה חבל שהמחנה הלאומי לא הספיק לחלוק לו את הכבוד הראוי על כך.

גם כשהשופט לוי טעה בהחלטותיו, הטעות באה מתוך גישה ערכית ראויה וצודקת. ההחלטות שקיבל בפרשת המגמה החסידית בעמנואל, במסגרת ניסיון כושל להטמיע את ערכי השוויון הבין-עדתי בחברה החרדית באמצעות פסקי דין ומעצרים, מזכירות קצת את הניסיון שנעשה כעת לשלב את הציבור החרדי בצבא ובכלכלה באמצעות סנקציות פליליות. יש להניח שהרקע החברתי והעדתי המיוחד שלו לא אפשר לו להתעלם ממה שנראה בעיניו כעוול חברתי על רקע עדתי, וגרם לו לנסות לצעוד בדרך שהיא אולי צודקת אבל בטח לא חכמה. אבל לא על שגיאותיו של השופט לוי באנו לדבר היום אלא על מעלותיו, ובעיקר על מורשתו. הצירוף הנדיר של שופט עליון בדימוס שהוא גם בעל השקפה יהודית-לאומית וגם בעל אומץ לב ציבורי יכול היה להניב עוד הרבה פירות חשובים כמו דו"ח לוי, וחבל שלא זכינו לכך.

בימי המאבק נגד ההתנתקות, שר האוצר דאז בנימין נתניהו היה שותף לעמדתו של השופט לוי, אבל לא גילה אומץ לב ציבורי כמוהו בעוצמת התנגדותו לה. הסיפור הזה חוזר על עצמו ביחס לדו"ח ועדת לוי. ראש הממשלה בנימין נתניהו מינה את ועדת לוי בקדנציה הקודמת שלו, אבל עד כה לא אזר אומץ לאמץ אותו במלואו בהחלטת ממשלה ולהפוך אותו למדיניות רשמית שתחייב את פקידי משרד המשפטים להתנהל בהתאם אליו. עם הסתלקותו של השופט לוי בטרם עת, מן הראוי שנתניהו וממשלתו יחלקו לו כבוד אחרון ויקיימו את צוואתו המשפטית האחרונה.

שלושה חוקים בעייתיים

שלושת החוקים שעברו השבוע בדיל קואליציוני אחד מזמינים חשבון נפש של מפלגת הבית היהודי, ובפרט של פלג האיחוד הלאומי ('תקומה'), שבאופן כוללני נכון לומר שהוא מייצג אגף יותר ימני או יותר תורני בציבור הדתי-לאומי.

במוקד הדיון הציבורי עומד חוק הגיוס, שהדוחפת העיקרית לחקיקתו במתכונתו הנוכחית היא מפלגת יש עתיד. נציגי הבית היהודי הצליחו אמנם להסדיר איכשהו את עניינן של הישיבות הציוניות, ולהמתיק משמעותית את הגזרות שנגזרו על הישיבות החרדיות. אבל בנושא הסנקציות הפליליות הם נאלצו להיכנע ללחץ של יש עתיד - בניגוד להסכם הקואליציוני ובניגוד להבטחותיהם גם לבוחריהם וגם לציבור החרדי ונציגיו. למרות התקוות וההצהרות האופטימיות, לא ברור האם חוק הגיוס אכן יוביל להשתלבות של הציבור החרדי בצבא, בכלכלה ובחברה הישראלית, או שניסיונות הכפייה יביאו לתגובה הפוכה - כפי שצופה למשל ח"כ מרדכי יוגב. הקרע בין הציבור הדתי-לאומי לציבור החרדי הולך ומעמיק, ולכך עלולות להיות השלכות קשות גם על ההתיישבות ביו"ש, שהציבור החרדי מוסת להפנות אליה את רגשות הנקם שלו.

לגבי חוק משאל העם, שמוצג כהישג של הבית היהודי בעסקת חבילת החוקים הזו, לא ברור כלל האם הוא מועיל או מזיק לעתיד ההתיישבות. במקרה של ממשלת ימין שמחליטה לשבור שמאלה, משאל העם עלול להפוך לתירוץ שיקל על הח"כים לא להתנגד לנסיגה בכנסת, בתואנה שהם משאירים את ההחלטה לעם. לאחר שהתוכנית תאושר בכנסת, ראש ממשלה מהימין לא יתקשה להעביר אותה גם במשאל עם, כשהתקשורת כולה מגויסת לעזרתו. משאל עם כן עשוי לעמוד כמכשול בדרכה של ממשלת שמאל שתבקש להעביר תוכנית נסיגה מרחיקת לכת, אבל לא ברור מה ימנע מקואליציית שמאל להשתמש ברוב שלה בכנסת כדי לבטל גם את חוק משאל העם. בכל מקרה, הרווח האפשרי של החוק הזה מתקזז מול הנזק שנוצר מהסכסוך שיצר חוק הגיוס עם הציבור החרדי - שבלי קולותיו הניצחון במשאל העם נראה כחסר סיכוי.

באשר לחוק המשילות, לא ברור אם העלאת אחוז החסימה תחליש את הייצוג הערבי או להפך - תביא להקמת מפלגה ערבית מאוחדת וחזקה. מה שדי ברור הוא שהחוק יסתום את הגולל על האפשרות של האיחוד הלאומי לרוץ לבחירות בנפרד, ולכן גם יקטין מאוד את כוח המיקוח שלו מול נפתלי בנט. אם לפני הבחירות הקודמות בנט חשש ש'תקומה' תרוץ בנפרד ולכן לא שמע לקולות שקראו לו לגמד את הייצוג שלה ברשימה המשותפת, בפעם הבאה לא בטוח שהוא יקציב להם שוב ארבעה נציגים בעשירייה הראשונה.

בבחירות לכנסת ה‑18 האיחוד הלאומי זכה לארבעה מנדטים, מול שלושה בלבד של המפד"ל. התנהלות פוליטית רצופת שגיאות ותקלות לקראת הבחירות האחרונות – הסירוב ללכת לפריימריז, הפילוג בין 'תקומה' לבן-ארי ואלדד, ולבסוף הפילוג בתוך 'תקומה' עצמה - יצרו מצב שבו תומכי הקו הניצי-תורני זוכים לתת-ייצוג ביחס לכוחם הפוליטי האמיתי. סדרה של החלטות שנויות במחלוקת - מכריתת הברית הקואליציונית עם יש עתיד ועד לסדרת החוקים הבעייתיים בנושאי דת ומדינה - מותירים אצל רבים מתומכי האיחוד הלאומי תחושה ששלוחיהם בכנסת לא באמת מייצגים את עמדתם. כעת, לאחר העלאת אחוז החסימה, גוברת הסכנה שבכנסת הבאה המחנה האידיאולוגי הגדול והמוביל הזה בציונות הדתית יישאר עם ייצוג סמלי ומבוטל.