העיתונים ואני

"'מקור ראשון' נותר נטוע בחלק הטוב של לבי, ומזה שנים הוא העיתון היחיד בתשלום שאני מנוי עליו. לצד הביקורת המוצדקת על הבעלים ועל דרך הניהול, צריך לומר גם מילה טובה"

אבי סגל , י"ח באדר ב תשע"ד

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

לצמד האחים החורגים שנתונים בסכנת הכחדה, העיתונים 'מעריב' ו'מקור ראשון', שמור מקום נרחב בביוגרפיה הפרטית שלי. 'מעריב' היה העיתון הראשון שהכניס לי כסף. כמחלק עיתונים. הייתי אז בן עשר, מתנחל צעיר ומשועמם שרכב על אופניו בין האשקוביות ביישוב וחילק את הגיליונות לעשרות המנויים. תשכחו את דימוי השלכת העיתונים המגולגלים מהאופניים לחצר הבית – אני הייתי חייב להגיע עד מפתן הדלת ולהניח את העיתון בצורה מסודרת על שטיחון הכניסה. תמורת עבודתי הנאמנה קיבלתי תשלום שהספיק לשלושה קרטיבים בשבוע, ולפעמים אף הייתי מקבל גיליון אחד בחינם. בדיוק, פעם היו כאן תנאי עבודה הוגנים, מי בכלל צריך את ירוחם משל.

גם בשנות העשרים לחיי התפרנסתי, למשך כחודשיים, כמחלק עיתונים ב'מעריב'. בגיל 35 כבר כתבתי שם. אמנם רק באתר האינטרנט של העיתון, וגם אז המשכורת לא עלתה בהרבה על שלושה קרטיבים לשבוע, אבל התחושה שלי הייתה שסוף סוף כבשתי את התקשורת הישראלית. בערך כמו תחושותיו של הבעלים הנוכחי, שלמה בן-צבי, רק בלי החובות. קשה לתאר את יראת הכבוד שעורר בי אז שמו של העיתון, גם אחרי הקמפיינים המביכים שלו ותמיכתו בהרפתקאות מדיניות ובגירוש אזרחים מבתיהם. במובן הזה, למרות שורה של כותבים מעולים שנשארו בו, 'מעריב' איבד את כוחו כבר לפני שנים, מה שאי אפשר לומר על אחיו החורג המגזרי.

מקור בלי הכנסה

אם 'מעריב' סיפק לי את עבודתי הראשונה, 'מקור ראשון' היה הראשון לפרנס אותי ככותב. כל כותב זוכר את הטור הראשון שלו, ובמקרה שלי זה היה ביקורת טלוויזיה על הטוק-שואו (מי בכלל זוכר את הז'אנר הזה) הטראשי של ריקי לייק. טוב, אין ספק שהעיתון השתפר מאז. בכל אופן, במהלך השנים כתבתי וערכתי בעיתון ההוא, ולא מיהרתי לעזוב אותו גם כשהענקתי את שירותיי המפוקפקים לגיליונות הראשונים של 'בשבע'. עד היום רבים ממכריי בטוחים שאני עדיין כותב ב'מקור ראשון'. וגם שקוראים לי חגי סגל. לרוב אני לא מתקן אותם – מה אכפת לי, זה הוא שצריך להיות מודאג.

ב'מקור ראשון' כתבתי גם בימים הקשים, לפני כעשור וחצי, רגע לפני שהעיתון נסגר בפעם הראשונה. למעשה, עד היום, עדיין חייבים לי שם משכורת של חמישה חודשים. אני זוכר כיצד הבטיחו לי שהכסף בוא יבוא, שהשוטף-פלוס יסתיים מתישהו במספר אמיתי, שכדאי לי להמשיך לכתוב סאטירה מבדחת גם כשאין לי ממה לשלם על דירתי השכורה. חלק מכותבי העיתון היום יזדהו בוודאי עם תחושת הדוחק הכלכלי, הצער וחוסר האונים שליוו אותי בתקופה ההיא.

אני זוכר כיצד נפתח העיתון מחדש, בתוספת השם "החדש", טריק משפטי שנועד למחוק את החוב הישן לעובדי העיתון הישן. הבנתי אז את הצורך בקיומו המחודש של העיתון, חזרתי אפילו לכתוב בו (אלא ממה אתפרנס, מקטיף כותנה?) אבל עדיין כעסתי על השטיקים ועל המשכורות שאבדו. זה היה אחד השיקולים המרכזיים שהובילו אותי, שנתיים וחצי מאוחר יותר, לכתוב ב'בשבע' במקביל ובשם בדוי. אם המטרה מקדשת את האמצעים, אם לעתים צריך לכופף מעט את הכללים, אז זה עובד בשני הכיוונים.

ואחרי כל זה, 'מקור ראשון' נותר נטוע בחלק הטוב של לבי, ומזה שנים הוא העיתון היחיד בתשלום שאני מנוי עליו. לצד הביקורת המוצדקת על הבעלים ועל דרך הניהול, צריך לומר גם מילה אחת טובה: נכון שלבן-צבי היו עיניים גדולות מדי, ששיאן בכישלון הידוע מראש של רכישת 'מעריב'. אבל לעיניים הגדולות האלנ היו גם יתרונות זמניים. אם בתקופתי ככותב היה 'מקור ראשון' שבועון דקיק, נטול הומור ופוליטי להחריד, בעל שלושה חלקים שלא יכלו לכסות בלילה את גופו של הומלס ממוצע, בן-צבי הפך אותו לעיתון רווי מוספים, צעיר וקולח ומעורר דיונים ופולמוסים יותר מאי פעם, שווה ערך סגולי לעיתונים הגדולים. בניגוד להימורים מוקדמים, ולמרות הפסדים כלכליים, העסק הזה החזיק מעמד מספר שנים לא מבוטל, ואולי זה היה נמשך כך אלמלא הרפתקת 'מעריב'.

פינת הסולידריות

אם כל האמור למעלה נשמע כמו הספד, או גרוע יותר – כמו אחד מההספדים שבהם המספיד מדבר בעיקר על עצמו – אז יש לקוות שזה לא המצב. מתחרה או לא מתחרה של עיתון זה, 'מקור ראשון' ראוי לשרוד בדרך כזו או אחרת, בין אם מפני שהוא קולו האותנטי של תת-מגזר מושתק, ובין אם מפני שהוא פשוט עיתון איכותי עם כותבים מוכשרים. כן, הם יכולים להיות חברים שלי ועדיין להיות מוכשרים, זה לא סותר.

שאלת נחיצותו של 'מעריב' מורכבת יותר, מכיוון שהעיתון הספיק לפשוט וללבוש זהויות לא פחות מאשר בעלויות. בעידן שבו יש כבר שלושה עיתונים גדולים, אחד מהם אפילו לאומי יחסית, לא ברור את מי 'מעריב' אמור לייצג ואל מי הוא פונה. בכל מקרה, אני מאחל לשני העיתונים לנצח במלחמת ההישרדות. באמת, מכל הלב. זה מה שחסר לי, שכותבים טובים יהפכו למובטלים ואז יישכרו לכתוב ב'בשבע' על חשבוני. שבת שלום.