הקץ לניסויים בבעלי חיים

אמרנו "אל תתנו להם רובים" – אז כדי "לתת צ'אנס לשלום" נתנו להם רובים והכנסנו לשטחי יהודה שומרון ועזה אלפי מחבלים חמושים

ארז וינר , כ"א באדר ב תשע"ד

ארז וינר
ארז וינר
צילום: Yossi Zeliger/Flash90

הניסיונות העיקשים של מזכיר המדינה קרי לכפות על ישראל הסכם בכל מחיר, שקולים בעיני לניסיון לשכנע אדם להטיח ראשו בעוצמה בקיר - לאחר שעשה זאת קודם לכן, נפצע ודימם וסוף סוף החל להחלים. 

תשאלו מה הקשר לכותרת? הקשר הוא כפול ועקיף. ראשית, מטרתו לגרום לאלו הרואים עצמם הומניים ודואגים לזכויות אדם וחיות- לקרוא את הדברים ( לפחות להתחיל ולקוות שהסקרנות תעשה את השאר), שנית, להראות את האבסורד בכך שבעוד שיש המוחים בראש חוצות נגד ניסויים בבעלי חיים, ישנם כאלו (לעיתים אותם אנשים) המעודדים ולוחצים על מדינת ישראל לאמץ פתרון שיגרום במודע לפגיעה בבני אדם ( יהודים, אבל עדיין בני אדם). 

מאז הסכמי אוסלו, התפתחה גישה מאוד מסוכנת, במה שמכונה בטעות הסכמי שלום עם הפלסטינים. גישה זו, דורשת מהצד החזק – קרי ישראל - לוותר ולוותר, בעוד שבנוגע לפלסטינים – החלשים – ישנה התייחסות סלחנית וחוסר דרישות, או אפילו ציפייה שיעמדו בסיכומים שנעשו איתם.

כך, ויתרנו על הדרישות להכרה פומבית בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית, מפני שחבל לפוצץ את תהליך השלום על מילים. התעלמנו ואפילו הסתרנו מהציבור את ההסתה הנמשכת ואפילו המתעצמת מצד גורמי הרשות הרשמיים (כולל מערכת החינוך שלה), כנגד ישראל והלגיטימיות שלה להתקיים. שלא לדבר על הסתה מפורשת לפגיעה ביהודים באשר הם יהודים, לצד עידוד ותמיכה גלויה ברוצחי נשים וילדים.

הסיסמא שנשמעה בראש חוצות ואותה ניסו להחדיר לנו, הייתה: "שלום עושים עם אויבים". אמירה זו נכונה, אולם, כדי שהשלום יינבט ויצמח, צריך לאפשר לו את בית הגידול המתאים.
יהודה ושומרון הם ערש התרבות הישראלית ומורשת התנ"ך (לא תל אביב שהייתה ברוב התקופות בכלל עיר פלישתית). אין לנו שום סיבה להסתיר ולהתבייש בזכות אבותינו, נהפוך הוא.

לא נהיה נאיביים לצפות לאהבה גדולה ומיידית, אבל בכדי שהדור הבא יוכל לחיות באמת בשלום, ראשית צריכה ההסתה האלימה והנרחבת להפסק – בוודאי בערוצים הרשמיים והממלכתיים של הרשות שנמצאת ב"משא ומתן לשלום" עם ישראל.

אם היה מתרחש שינוי בהסתה ובחינוך לשנאה המתקיים ברשות, בעידוד ובתמיכה רשמיים, הרי שמאז שנת 1993 – אז יצאנו לדרך עם "הסכם אוסלו" – יכולנו לגדל דור שלם על קרקע אחרת, טובה ופוריה ולא מורעלת ורווית שנאה. בישראל באותן שנים, אכן התבצע מהלך חינוכי, ציבורי ותקשורתי, להכשיר את הלבבות, כשמערכת החינוך וכלי התקשורת מתגייסים התגייסות עיוורת לטובת המהלך. לעיתים, תוך רמיסת כבודם וגם זכויותיהם של אלו מאתנו שהעזו לפקפק בתהליך הקדוש.

אמרנו "אל תתנו להם רובים" – אז כדי "לתת צ'אנס לשלום" נתנו להם רובים והכנסנו לשטחי יהודה שומרון ועזה אלפי מחבלים חמושים. כשירו בנו באותם רובים, תמיד היה מדובר ב"ארוע חריג" וב"משוגע שעשה מה בגלל עוול גדול שנגרם לו ולמשפחתו". כך הפכה "אינתיפאדת האבנים" ל"אינתיפאדת הרובים והמתאבדים".

האזרחים שנרצחו בפיגועי הטרור – היו "קורבנות שלום" – כאילו שנדרש להקריב למולך קורבן כדי לרצותו. מנהיגנו היללו את יכולתו של ערפאת לטפל בטרור "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'" ובמקביל, ניסו להעלים מעינינו את מדיניות "הדלת המסתובבת", בה נכנסו מחבלי החמאס מדלת אחת ויצאו מהשנייה. או לעיתים אף זכו להגנה מפעילות צה"ל, בחסות מתקני הרשות. הסבירו לנו שהטרור הוא תגובת הקיצוניים לתהליך ושאם רק נוותר עוד קצת וזה יגמר. בכל צעד ויתרנו עוד קצת, כי חבל להרוס תהליך כה חשוב.

העברנו עוד ועוד שטחים לאחריות הרשות ובכך יצרנו עוד "איי טרור" ובתי גידול חופשיים מהפרעה. ניוונו את יכולות המודיעין הישראלי, שאיבד את המגע החשוב עם השטח וכמענה יצרנו מנגנוני תיאום עם גורמי הביטחון של הרשות ורצינו להאמין לאשליה שיעשו את העבודה בעבורנו כקבלני משנה.

כשראש הממשלה אהוד ברק הלך עם הנשיא קלינטון וערפאת לקמפ דיויד והציע פחות או יותר הכל עבור התחייבות ל"סוף הסכסוך" – קיבלנו בתמורה גל טרור שאיים לשטוף ולהטביע את מדינת ישראל. גם אז נמצאו חסידים שוטים שאמרו שהאשמה היא בצדנו, ברק לא היה נחמד מספיק, לא ויתר רק עוד קצת. 

חינכנו דור שלם של מפקדים וחיילים, להבליג, להכיל, להמנע, הכל בכדי לא להכשיל את התהליך הקדוש וקיבלנו צבא מבולבל שחושש להשתמש בכוחו וביכולותיו. למזלנו הרב, הרוח האיתנה והשכל הישר בדרגים הנמוכים לא נעלמו וביחד עם האיתנות המדהימה שגילה העם בישראל, השכלנו לתת מענה הולם לטרור הגואה. זה לא היה קל ובוודאי לקח זמן רב מדי ועלה בדמים מיותרים, אולם, לבסוף ניצחה האמת וצה"ל עשה מה שכל המומחים טענו שלא ניתן לעשות – להביס טרור אידיאולוגי המבוסס על תמיכת אוכלוסייה ופועל בחסותה.

גם תחת התקפות הטרור, היו שהמשיכו ופעלו לשמור על קדושת התהליך, תוך שהם מטיילים מפסגה לפסגה וממציאים בכל פעם מחדש הסכם שתכליתו העיקרית היא הטלת מגבלות על פעילות צה"ל ויכולתו לתת מענה לטרור. הניצחון על הטרור לא היה מושלם, הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר היססו ומנעו מצה"ל לבצע ברצועת עזה מהלך דומה לזה שבוצע ביהודה ושומרון במבצע "חומת מגן". מה שיכולנו לעשות בשנת 2002 עם שלוש או ארבע חטיבות, נאלץ היום לעשות עם ארבע אוגדות וככל שהזמן עובר – האויב ברצועת עזה הולך ומתעצם.

כשכבר כמעט השלמנו את המלאכה והשגנו ניצחון הסטורי ומשמעותי על הטרור באמצע שנת 2005, יצא ראש הממשלה דאז אריאל שרון ביוזמת ההתנתקות. האמירות המקצועיות של צה"ל על ה"רוח הגבית" שמהלך זה נותן לטרור והאיום שייווצר על אשקלון (היינו נאיביים) מירי הטילים מעזה, לא עזרו וכדי להוסיף חטא על פשע, הורה שרון על עזיבת ציר "פילדלפי", ציר הגבול בין רצועת עזה למצרים.

קיצוניים קראו לנו, שרון לעד מעל בימת הכנסת לאותם אלו שהתריעו בפני ירי על אשקלון ואכן, לא רק על אשקלון יורים מרצועת עזה, אלא גם על ירושלים ותל אביב ועוד היד נטויה. אם נעקור את הישובים, נצא מרצועת עזה ובנוסף גם ננטוש את אחיזתנו בגבול עם מצרים – הרי שידינו יהיו נקיות ונסיר מעלינו את האחריות לרצועת עזה. כך אמרו לנו, בכדי להכשיר את הלבבות למהלך. אז זהו, החמאס עלה לשלטון, התחמש עד מעל לאזניו ולא רק שלא יצאנו מעזה, אלא שעזה רודפת אחרינו. גם זה משהו שאמרנו לפני ההתנתקות – אבל מי מקשיב לקיצוניים וסרבני השלום.

כשבמסגרת ההתנתקות נסוגנו גם מצפון השומרון ונמנע מצה"ל לפעול בגזרה, מיד צמח הטרור והתפרץ ושוב מי ששילם את המחיר היו אזרחי ישראל, בבת ים ותל אביב. 

אם רוצים להסביר להדיוט את המשמעות של כל מה שפרטתי לעיל, כל שנדרש הוא להביט ולראות את המצב הבטחוני ברצועת עזה, לעומת המצב ביהודה ושומרון. נכון, המצב אינו מושלם ובטח לא סטטי, צה"ל והשב"כ פועלים בכל עת למנוע את צמיחתו המחודשת של הטרור, אולם אלו שזכרונם אינו כה קצר, יכולים להעיד על ההבדל המהותי (לחיוב) בין המציאות הנוכחים לזו לה הורגלנו אך לפני כעשור.

עכשיו תשאלו את השאלה הקשה – אז מה אתה מציע ? "הלנצח נאכל חרב?"

אז זהו, שיש תשובה ואל תפלו ברשתם של אלו שמנסים לשכנע אתכם שאין דרך אחרת. "או מדינה פלסטינית או סוף דרכה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", כפי שמרבים להטיף באזנינו. 

ראשית, אם תבדקו לאחור, תראו שהאיום הדמוגרפי שמונף מעל ראשנו כבר כמה עשורים, הולך ומתבדה. אחוז היהודים בקרב האוכלוסייה בישראל נשמר באופן יציב סביב 80% ולא כמו שאיימו עלינו כבר לפני עשרים ושלושים שנה. בזכות האינטרנט תוכלו לבדוק בקלות יחסית את טיבן של התחזיות הדמוגרפיות השונות – רמז, רובן ככולן התבדו לחלוטין. אם נסטה לרגע מהנושא, אכן ישנה בעיה דמוגרפית בישראל, אבל אותה שום הסכם מוצע לא יפתור.

מדינת ישראל צריכה לפתור את בעיית הבדואים בדרום ולהסדיר את יחסה לאזרחים החרדים. עם נשכיל לעשות את שני הדברים החשובים הללו, לא נדרש לדאוג מעניין הדמוגרפיה כלל וגם המצב הכלכלי בישראל ישתפר פלאים, אבל את זה נשמור למאמר אחר.
שנית, צריך קצת אורך רוח. חלק גדול מבעיותינו, נובע מתופעת ה"עכשיו". "שלום עכשיו" ונגזרותיו, הם סממן של אותה תופעה. שלום אינו מטרה, הוא אמצעי. המטרה צריכה להיות קיום מדינה יהודית ודמוקרטית שחיה לצד שכניה בשקט ובשגשוג.
מי שרוצה שלום, שיוכיח את רצינות כוונותיו, יפסיק להסית וימנע טרור מקרבו.

ארצות הברית של אמריקה, חוותה אירוע מטלטל של מלחמת אזרחים קשה שגבתה חייהם של רבים ונמשכה שנים, לאחר כמאה שנות קיום עצמאי. מהארוע הקשה הזה, יצאה מדינה חזקה , צודקת וטובה יותר. אינני מטיף חס וחלילה למלחמת אזרחים (להפך, הימין היה זה שתמיד ויתר למען האחדות, החל מבגין באלטלנה ועד להתנתקות), אני רק בא ואומר שאסור שנהיה קצרי רוח.

בסך הכל, הרעיון הציוני הינו רעיון חדש. רק לפני כמאה ושלושים שנה, הגיעו ראשוני העולים לארץ ישראל לחזור וליישב אותה אחרי אלפי שנות גלות. רק לפני כשישים וחמש שנה זכינו בעצמאותנו כנגד כל הסיכויים. בואו ונקח את הדברים בפרופורציה הראויה. נלחמנו על זכותנו לחיות כאן, הקמנו מדינה לתפארת ואנחנו מהווים בכל קנה מידה שנבחן "אור לגויים". אם נדרש להמשיך ולהגן על עצמנו עוד מאה שנה, נוכל. חשוב שנשדר מסר ברור ותקיף זה לכל אויבנו מסביב. 

מי שרוצה שלום, שיוכיח את רצינות כוונותיו, יפסיק להסית וימנע טרור מקרבו. אחרי שניווכח ברצינות הכוונות, נוכל להתקדם. גם אז, צריך להגיד לעולם בקול ברור ובלי לגמגם – יש לנו קווים אדומים ברורים. ירושלים היא שלנו בזכות.

יהודה ושומרון הם ערש התרבות הישראלית ומורשת התנ"ך (לא תל אביב שהייתה ברוב התקופות בכלל עיר פלישתית). אין לנו שום סיבה וצורך להסתיר ולהתבייש בזכות אבותינו, נהפוך הוא. כשנדבר ברור, תראו איך היחס כלפינו משתנה.

בנוגע לפלסטינים, נדאג לכל זכויותיהם ויוכלו לחיות את חייהם בשקט ובבטחה – הכל תלוי בהם. מי שמחפש דוגמאות ותקדימים – יש כאלו לרוב – החל מהבסקים בספרד ועד לאירים הקתוליים בצפון אירלנד. כשכל בעיות העולם ייפתרו, ניתן מענה גם לרצון הפלסטיני לעצמאות. אם נבדוק אמפירית ואם נשאל את הפלסטיני הפשוט ברחוב – חייהם כבר היום, לפחות ביהודה ושומרון, טובים מחייהם של כל אחיהם הערבים החיים במדינות עצמאיות.

אז לסיום, לא צריך לעשות עלינו עוד ניסויים, כבר ניסו הכל. אם יימנע מצה"ל לפעול ביהודה ושומרון ואם חס וחלילה נפקיר את בקעת הירדן, התוצאה תהיה טרור איום ונורא על כל שטחה של מדינת ישראל ואני לא רוצה שוב להדרש ולהגיד "אבל אמרנו לכם".
תזכרו את הפסוק מתהילים "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום" – בכדי שיהיה שלום, צריך קודם לכן את העוז. אז לאט לכם, אולי לא יהיה "שלום עכשיו" – אבל לפחות לא נדרש לבכות שוב את "קורבנות השלום" אחר כך.

וקרי, הוא כבר לא יהיה כאן להחזיק לנו את היד, הוא ישב בביתו מתבונן בפרס הנובל לשלום בו יזכה אם נתפתה.