לתפארת המאבק המגדרי

ההחלטה שנשים בלבד ידליקו משואות ביום העצמאות פוגעת בנשים שהיו ראויות להגיע למעמד הזה גם ללא שיקולים מגדריים * הבון-טון הפמיניסטי משתיק כל עמדה אחרת וגורם לעיוותים ואי-צדק בכל תחומי החיים בישראל

עמנואל שילה , כ"א באדר ב תשע"ד

עמנואל שילה
עמנואל שילה
INN

איש לא יחלוק על כך שמרים פרץ, אשת חינוך ותיקה ואמם הגיבורה והמופלאה של קציני צה"ל אוריאל ואלירז פרץ הי"ד שנפלו בקרב בלבנון ובעזה, ראויה להדליק משואה בטקס הממלכתי המסורתי של ליל יום העצמאות.

מי אם לא היא. האלופה הראשונה בצה"ל, אורנה ברביבאי, היא מועמדת טבעית. כמוה גם עדינה בר-שלום, מייסדת המכללה האקדמית החרדית שתקבל השנה גם את פרס ישראל, או גאולה כהן – הלוחמת הנאמנה למען תקומת עם ישראל בארצו, מנעוריה בלח"י דרך כהונתה רבת השנים בכנסת ועד היום.

אפשר לתהות כמה כבר הספיקה תלמידה בכיתה י"א, יושבת-ראש מועצת התלמידים הארצית שגם היא תדליק משואה, לעשות בשביל מדינה. התשובה היא שטקס הדלקת המשואות אינו זהה לפרס ישראל, שמוענק על תרומה ייחודית ויוצאת דופן למדינה ולחברה בישראל.
דוגמה בולטת לנזקים שגורמת השתלטות האג'נדה הפמיניסטית אפשר לראות במה שקורה היום בצה"ל. בשם ערך השוויון המגדרי מתפשרים על ערכי הניצחון בקרב ושמירה על חיי אדם ופוגעים בביטחון המדינה, כאשר משלבים בתפקידי לוחמה חיילות בעלות כושר קרבי נחות

מדליקי המשואות אמורים לייצג צדדים יפים ושונים של החברה הישראלית - הא ותו לא. אבל מי שהגתה את הרעיון שמדליקי המשואות השנה יהיו כולן על טהרת המגדר הנשי חשבה אולי לחלוק כבוד לנשים, אבל עשתה את ההיפך מזה. ההחלטה הזאת יוצרת רושם מוטעה כאילו אותן 14 נשים שנבחרו היו זקוקות לאפליה מתקנת כדי לקבל את הכבוד הזה. כאילו בלי להוציא את הגברים מהמשחק, בלי הדרת הגברים הזאת, הן לא היו מצליחות להגיע למקום הזה.
דוגמה בולטת לנזקים שגורמת השתלטות האג'נדה הפמיניסטית אפשר לראות במה שקורה היום בצה"ל. בשם ערך השוויון המגדרי מתפשרים על ערכי הניצחון בקרב ושמירה על חיי אדם ופוגעים בביטחון המדינה, כאשר משלבים בתפקידי לוחמה חיילות בעלות כושר קרבי נחות


הצורך להתייחס לנושא השולי הזה של מדליקות המשואות נובע מכך שמדובר בחלק מתופעה רחבה ובעייתית של השתלטות מוחלטת של האג'נדה הפמיניסטית הרדיקלית על השיח הציבורי. הרי אף אחד לא היה מעז להחליט שבשנה מסוימת כל מדליקי המשואות יהיו גברים. אבל כשמחליטים שכולן תהיינה נשים, אפילו לא מרגישים שאולי יש כאן בעיה של הדרת גברים. התנועה הפמיניסטית, שבעבר נאבקה על צדק ושוויון לנשים, מנהלת כיום מלחמת מעמדות תוך חתירה ברורה - גם אם לא מוצהרת מסיבות טקטיות - לעליונות נשית. ארגוני הנשים לא מסתפקים במאבק נגד עוולות וקיפוח. הן נאבקות על זכויות יתר. השליטה שלהן בפקולטות למגדר, כמו גם בשיח הציבורי והתקשורתי, היא מוחלטת. רק מעטים מעזים להתווכח עם אג'נדות פמיניסטיות וטיעונים פמיניסטיים. וכאשר נשמע קולו של צד אחד בלבד - ברור שנכנסים לסחרור ומאבדים את האיזון.

בכל שנה עוסקת התקשורת במשך מספר ימים סמוך ל"יום האישה הבינלאומי" בנהי כללי על קיפוח הנשים. יש הרבה צדק אבל גם לא מעט עיוות בטיעונים ובנתונים המוצגים בשיח הזה. הדרישה שנשים יקבלו שכר שווה על עבודה שווה היא הכי צודקת בעולם. אבל בנתוני השכר המוצגים לציבור שוכחים הרבה פעמים להזכיר שחלק מהפערים נובעים מכך שגברים פשוט עובדים יותר שעות. שוכחים גם לקחת בחשבון את הטבות המס הייחודיות לנשים, הגורמות לכך שגם אם שכר הברוטו שלהן נמוך - כשמדובר בשכר נטו התמונה הרבה יותר מאוזנת.

זאת ועוד: במקרים רבים נשים בוחרות לעצמן מלכתחילה מקצוע פחות משתלם אבל יותר מספק או כזה שמשאיר להן זמן להיות בבית עם הילדים. הן גם עשויות להסכים לשכר נמוך יותר כדי לזכות במשרה נחשקת, תוך שהן מסתמכות על כך שבני זוגן - שגם בעידן הנוכחי עדיין נתפשים כמי שנושאים ביתר אחריות לכלכלת המשפחה - יקחו על עצמם עבודה משתלמת יותר, גם אם מהנה פחות.

כשהאג'נדה הפמיניסטית משתלטת על השיח, מתעלמים מכל המקומות שבהם נשים נהנות מזכויות יתר, ומתעקשים להנציח עיוותים. נשים בישראל מאריכות ימים בממוצע ארבע שנים יותר מגברים, וממילא ממומנות על ידי קופות הפנסיה במשך תקופה ארוכה יותר. אבל כשהתברר שבקופות הללו חסר כסף וביקשו להעלות את גיל יציאת הנשים לפנסיה ל-65 (כשהגברים עובדים עד גיל 67), ארגוני הנשים נאבקו במהלך בהצלחה. המשמעות היא שהגברים, שממילא נהנים מארבע שנות פנסיה פחות בממוצע בגלל תוחלת החיים הנמוכה, ייצאו לפנסיה יותר מאוחר כדי שהנשים ימשיכו ליהנות מעוד שנות פנסיה.

עוד דוגמה: במסגרת חוק הגיוס האחרון והדיבורים על שוויון בנטל, היה ניסיון להאריך את שירות החיילות המשרתות שנתיים בלבד לעומת החיילים המשרתים שלוש שנים. שירות חובה לנשים צריך לטעמי לעבור מן העולם, כמו שנהוג בכל המדינות המתוקנות מלבד בישראל, אבל צריך לזכור שיש כאן זכות יתר משמעותית ביותר לנשים שגם היא צריכה לעלות על כף המאזניים.

דוגמה בולטת לנזקים שגורמת השתלטות האג'נדה הפמיניסטית אפשר לראות במה שקורה היום בצה"ל. בשם ערך השוויון המגדרי מתפשרים על ערכי הניצחון בקרב ושמירה על חיי אדם ופוגעים בביטחון המדינה, כאשר משלבים בתפקידי לוחמה חיילות בעלות כושר קרבי נחות. ראשי צה"ל הובסו מזמן על ידי התנועה הפמיניסטית, הרכינו ראש, הורידו דרישות והגמישו קריטריונים, רק כדי שלא יואשמו בחוסר נאורות וקידמה. רק בודדים מעזים ללכת נגד הבון-טון הפמיניסטי ולהתריע נגד המהלך חסר האחריות הזה.

בכנס ירושלים האחרון קיימנו מושב מרתק שכותרתו "פמיניזם דתי – פריצת דרך או פריצת גדר". כדי שהנחיית הדיון תיעשה מתוך עמדה מאוזנת בין תומכי הפמיניזם למבקריו, ביקשנו לשלב בתפקיד המנחה איש חינוך ידוע שמשלב גישה אוהדת לתנועה הפמיניסטית עם עמדה שמרנית בנושאים הלכתיים. האיש נימק את סירובו בכך שעל סמך ניסיונו מפאנלים קודמים בנושא הוא חושש "להיכנס אל תוך הפה" של משתתפות הפאנל הפמיניסטיות-רדיקאליות. אגב, כפי שכתבתי כאן לאחר הכנס, בסופו של דבר היה דיון מרתק, פורה ותרבותי, בהנחייתה של סיוון רהב-מאיר. אבל עצם החשש של האיש מלמד על משהו מדאיג.

השתלטות האג'נדה הפמיניסטית ומלחמת הקודש נגד הדרת נשים מגיעה עד לכדי פסקי דין מעוותים ומחמירים באופן חסר פרופורציה. אברך חרדי הורשע לאחרונה בעבירת הטרדה מינית רק משום שבלהט ויכוח על הפרדה בין גברים לנשים באוטובוס הוא גידף חיילת בתואר 'פרוצה'. מעצרו, האשמתו והרשעתו באו לעולם במסגרת המאבק שקידש מפקד משטרת ירושלים, ניסו שחם, בהדרת נשים בעיר. זהו אותו ניסו שחם שהורה להכות באלות ולהפעיל מכת"זיות נגד משתתפי המחאה הכתומה בכפר מיימון, תוך שהוא מנבל את פיו ומגדף את "החרדים האלה" בכינויי גנאי גסים.

וזהו אותו ניצב ניסו שחם שגורש בחרפה מהמשטרה לאחר שהתברר שבמקביל למלחמתו ההרואית נגד הדרת נשים הוא עסק בהטרדה וניצול מיני של שוטרות ששירתו תחת פיקודו. אותה חיילת, שותפתו למלחמת הקודש על כבוד האישה, החליפה בינתיים את מדי צה"ל בלבוש חושפני מינימלי שבו התחרתה בתחרות יופי וזכתה בתואר "נערת ישראל". הלוחמת האמיצה נגד הדרת נשים החפיצה את גופה והוכיחה שהאברך החרדי לא ממש הרחיק לכת בכך שלא ראה בה את סמל הצניעות. אבל את ההרשעה שלו כעבריין מין זה לא ימחוק.

לפני מספר שבועות העז פרשננו הכלכלי שלמה פיוטרקובסקי לתהות עד כמה השתלט השיקול הפמיניסטי על קבלת ההחלטות של נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, כאשר בחרה את סגניתה. חגי סגל כתב דברים דומים בטור שלו ב'מקור ראשון' (רפואה שלמה מן השמיים). שבוע לאחר מכן סגל נאלץ להדוף את ההתקפות הרבות שספג בעקבות העזתו מרחיקת הלכת לכתוב משהו נגד הבון-טון הפמיניסטי.

אבל ניסיונות ההשתקה האלה לא ינצחו את חופש המחשבה ואת השכל הישר. גברים ונשים שמאסו בשיח השתלטני הזה יעזו יותר ויותר להשמיע קולות אחרים. וגם אם לא אוזמן בזכות זה להדליק משואה ביום העצמאות, יהא נא טור זה תרומתי הצנועה להעשרתו וגיוונו של השיח הרדוד, השטחי והחד-צדדי בנושא המגדרי.

במחשבה שנייה, אולי בכל זאת יש משהו ברעיון שרק נשים ידליקו משואות. אחרי שבמשך יום שלם אנו מתייחדים עם זכרם של חללי מערכות ישראל, כמעט כולם גברים - אולי האיזון מחייב שלפחות בטקס שבסוף היום הזה כל מדליקות המשואות יהיו נשים.