אדם צריך לדעת בפני מי הוא מדבר ומה הוא מדבר.

יש דברים שאדם צריך לשמור בתוכו ולא לדבר אותם. מי שמדבר ללא שליטה הוא כמו ציפור שמצייצת כל הזמן ולכן מצורע מביא שתי ציפורים ושוחט אחת מהן, להראות לעצמו כי הוא כמו ציפור - או שהוא מדבר כל הזמן או שהוא מת.

המניעה לכל אותם דיבורים מיותרים באה מתוך ראייה עצמית. אתה מדבר על זולתך כי אתה רואה בו דברים רעים. האם בך אין דברים רעים? האם תשמח שחברך ידבר עליך בפני הזולת?

אתה בטוח שאין בך חסרונות, הראיה החד צדדית שמקורה בגאווה זו מחלת נפש שצריכה ריפוי. כולנו חולים בה.

לקח גדול יש בפרשה: גם אדם שנראה פושע ורשע יש בו משהו חיובי "אין לך אדם שאין לו מקום" וצריך להסתכל על הדבר החיובי בכל אחד.

לא מדובר כאן באהבה מלאכותית אלא ראייה בה אדם לא מסתיר את מעלותיו אבל הוא יודע שיש לו חסרונות וכך גם לחברו. בראיה עמוקה כזו שדרכה רואים את הדבר החיובי בכל דבר ודבר - זו ראיה שבונה חברה אחרת.