לא כל כך אהוד

מבין ראשי ממשלות ישראל בארבעים השנים האחרונות, אהוד אולמרט הוא דמות חריגה, וזאת בלי שום קשר להסתבכותו בפלילים.

אבי סגל , כ"ג בניסן תשע"ד

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

בניגוד לאחרים, אהוד אולמרט הגיע לשלטון לא כגנרל ולא כרמטכ"ל, לא כמנהיג סוחף ולא כנואם כריזמטי. הוא לא היה מלך ישראל, ולרעייתו לא קראו היידה, ולא רק משום שהשם עליזה לא הסתדר עם המקצב. במובן מסוים – אין דרך יפה לומר את זה – עלייתו של אולמרט לשלטון היא תאונה היסטורית. טוב, האמת שיש דרכים יפות יותר לומר את זה, אבל למה להתאמץ. בחירתו הוכיחה לכולנו שכל אחד – אבל כל אחד – יכול להפוך פתאום לראש ממשלה, גם אם הוא נראה ונשמע ומתנהג יותר כמו מורה לטריגונומטריה.

הרשעתו בפרשת הולילנד, כמו גם הרשעתו הקלה יותר בפרשת מרכז ההשקעות, הפכו אותו לראש ממשלה חריג גם בהקשר הפלילי. אבל דווקא בהקשר זה, נראה שאולמרט בסך הכול השתלב יפה במרחב, והרשעותיו מעידות לאו דווקא עליו אלא על התרבות השלטונית כולה. כי בשנים האחרונות, כמעט אין אדם שהגיע לפסגה וירד ממנה בלי לעבור דרך חדר החקירות. ראשי הממשלה נתניהו, ברק ושרון נחשדו בפלילים, הנשיאים עזר ויצמן ומשה קצב נאלצו להתפטר, ורק שמעון פרס נשאר טפלון כתמיד.

רוב חקירות הבכירים לא הבשילו לכתבי אישום, אבל גם כבוד גדול לא היה בהן. הן כללו תופעות כמו שתיקות נחקרים, המלצות משטרה בעייתיות, בני משפחה ושי"ן-גימ"לים אחרים ששכבו על הגדר, עדויות מביכות ודו"חות ציבוריים קטלניים. לקיחת השוחד של אולמרט לא הגיעה משומקום, אלא היא חלק בלתי נפרד מפוליטיקה עתירת קומבינות, כיבודים, מתנות ותרומות נדיבות מדי של אנשים תאבי בצע ושררה ונטולי עמוד שדרה אידיאולוגי ומוסרי.

אולמרט של היום הוא מטרה קלה. גם לפני ההרשעה הוא היה פופולרי בעיקר בעיתון מסוים, אבל הרבה פחות בקרב הקהל הרחב. הוא עלה לגדולה על כנפי תהילתו של ראש ממשלה חולה, הוביל את העם למלחמה כושלת, לא הצליח להביא הישג מדיני, שחרר מחבלים בסיטונות, חטף על הראש מוועדת חקירה, נאחז בקרנות המזבח, נאלץ להתפטר בנסיבות משפטיות, ולאחר מכן עוד המשיך לירות חיצים ולהטיף מוסר לכל העולם ואשתו. הרשעתו האחרונה, מן הסתם, לא הגירה דמעות רבות מדי מעיני הציבור. להפך, הבוץ שהוטח בו ברשתות החברתיות חצה מפלגות ומגזרים, שלא לדבר על הלעג והקלס שלהם זכו מזכירתו הנאמנה לשעבר, חבריו בתקשורת ופרויקט הולילנד עצמו.

מה שאנחנו מסרבים לקלוט הוא שהבדיחה היא על חשבוננו, שהציבור בישראל הוא שותף מלא לפשע. מדוע? משום שלא באמת אכפת לנו, משום שאנחנו עדיין נותנים לתרבות השלטונית הזאת להתנהל במינימום הפרעות. אנחנו צוהלים על הרשעתו של אהוד הלא-מאוד-אהוד, אבל ממשיכים לתת את קולנו לפוליטיקאים מאותו שטנץ ועם אותם חברים מפוקפקים. העם בישראל, רווי תוכניות ריאליטי עם מאסטרים ושפים, לא מתעניין בשאלה כמה מנות גרועות היו, אלא מיהו היחיד שהודח. גם התקשורת ברובה מתייחסת לשחיתות פוליטית באופן לא ענייני, בחלוקה ברורה בין אנ"ש לאנל"ש, בין היתר כי התקשורת עצמה היא חלק מבעיית ההון והשלטון. טוב, אין דבר כזה אנל"ש, רציתי לראות אם אתם ערניים.

זה הזמן להזכיר שוב נשכחות: בימי כהונתו של אולמרט כראש ממשלה, חשף ערוץ 10 מסמך ישן מלשכתו, שנכתב בעת שהיה שר התמ"ת מטעם הליכוד. במסמך תועדה השיטה שבה פעל אולמרט כדי לסייע ל‑115 חברי מרכז ופעילים מהמפלגה, תוך שימוש-לכאורה במוקדי הכוח שהיו תחת סמכותו המיניסטריאלית. ייתכן שבעת ההיא אולמרט היה אלטרואיסט, שסייע לחבריו במצוקתם שלא על מנת לקבל פרס. אפשרות סבירה יותר היא שכבר בימים ההם – כל חבר מרכז הפך למרכז השקעות. כלומר, השחיתות היא אותה שחיתות, השוחד הוא אותו שוחד ואולמרט הוא אותו אולמרט, בין אם הנושא מגיע לכתב אישום פלילי ובין אם לאו.

בסופו של דבר, ישנם קווי דמיון בולטים בין הולילנד לבין פרשות אחרות שלא הסתיימו בהרשעה. יחסי התן-וקח המפוקפקים הם חלק בלתי נפרד מהתנהלותם של פוליטיקאים מסוימים, ואולמרט עצמו הוא אחד הבולטים שבהם. אלא שבסתם שחיתות פוליטית רגילה, הפוליטיקאי לא משלם שום מחיר ציבורי, כי אותנו מעניין רק מבחן התוצאה המשפטי. אז מי אנחנו שנדרוך על אהוד אולמרט? אנחנו שמעלים ומרוממים אותו ושכמותו עד עצם היום הזה? החלטת בית המשפט מהשבוע שעבר מוכיחה שהאיש אולי צריך ללכת לכלא, אבל באותה הזדמנות כדאי גם להחליף את העם.

בקטנה

מבזק המסך הקטן: היו לי ציפיות גבוהות מ'עד קצה העולם', סרט מוערך מ‑2007 על צעיר שנוטש את חייו המבוססים, נודד ברחבי אמריקה ומסיים בהתבודדות באלסקה. מעין יציאה רוחנית מעבדות לחירות. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, והוא מצולם להפליא ונהנה ממשחק טוב ומפסקול אפקטיבי. אבל למרות המאמץ הניכר – הוא לא מצליח לייצר אמירה מעניינת ועמוקה, עניין שהוא קריטי בסרט מסע מהסוג הזה. הגיבור הראשי מקסים אבל הגיגיו בנאליים והתנהלותו מקוממת וחסרת אחריות. בארבע מילים: אפשר לראות, קשה להזדהות. חג חירות שמח.