ושרת לבנך

פרידה מהחזן דוד ורדיגר ז"ל שבעצם שר את סיפור חייו. וגם: מכתב מרחוב שינקין שנראה לי שאקריא בליל הסדר

ידידיה מאיר , י"א בניסן תשע"ד

1.

לא יפה להגיד אבל ביום רביעי שעבר, כשמישהו שאל אותי אם שמעתי ש"אבא של מרדכי בן דוד" נפטר, נזכרתי בבדיחה. זו מימי ילדותנו, על אבא של יהושע בן נון. מכירים את זה? איך קראו לאבא של יהושע בן נון? הנשאל מקמט את מצחו ומנסה לרענן איכשהו את ידיעותיו בתנ"ך, אבל התשובה כמובן פשוטה: נון. ולאבא של כלב בן יפונה? נו ברור, יפונה. ואיך קראו לאבא של מרדכי בן דוד? החזן ר' דוד ורדיגר ז"ל הרי אינו "אבא של מרדכי בן דוד". מרדכי ורדיגר, הצעיר האלמוני שניסה לפרוץ ולהצליח, כינה את עצמו בתחילת דרכו המוזיקלית "מרדכי בן דוד", בתקווה שכולם יקשיבו לאלבום החדש של בן החזן הידוע והמפורסם.

לא גדלתי על המוזיקה של ר' דוד ורדיגר. אני שייך לדור שבא אחרי כן. אבל זה העניין, שגם מי שלא גדל על המוזיקה שלו, ואפילו לא שמע מעולם את קולו, חב לו הכרת הטוב. לא רק על צאצאיו המוזיקליים, המוכשרים כל כך, אלא בראש ובראשונה על עצם הקלטת המוזיקה החסידית ושימורה. היום, כשיוצאים מדי שנה עשרות ומאות אלבומים חסידיים, זה נראה טריוויאלי, אבל למעשה עד סוף שנות החמישים הוקלטו בעיקר תקליטים עם יצירות חזנות ארוכות וכבדות. עד שבא ורדיגר (לצד ר' שלמה קרליבך ז"ל ור' בן ציון שנקר יבדל"א) והחל להפיק אלבומים של ניגונים חסידיים קלילים יותר, וממילא גם קליטים ונפוצים יותר.

משימת חייו הייתה להחיות את עולם הנגינה היהודי שלפני השואה. אפשר לקבוע בוודאות כי בלעדיו, הרבה שירים שהם היום חלק מפס הקול של כולנו, היו נאבדים לעולם. למשל, "ניגון הסוכריות", אותו מארש ששרים עד היום בכל שבת בר מצווה כשזורקים את הסוכריות על החתן. למשל שיר השבת הנפוץ "ישמחו במלכותך", או הלחן המרטיט של הרבי מסקולען ל"ייוודע בגויים" שהושמע אחרי כל כך הרבה פיגועי טרור בדור האחרון. שלא לדבר על כל מאות הניגונים של ר' יעקב תלמוד וחסידות גור מלפני ואחרי השואה. "הוא מלטש היהלומים שלי", אמר עליו תלמוד, וזו הגדרה מדויקת. כי לאן באמת היה מגיע המארש החביב ששרה המקהלה בבית המדרש בגור בראש השנה תשכ"א על המילים "היום תאמצנו", אם לא היה ר' דוד ורדיגר מלטש ומקליט אותו על המילים "לא תבושי" מקבלת שבת.

2.

ר' דוד ורדיגר נולד לפני 94 שנים בקרקוב למשפחת חסידי גור ותיקה. מגיל צעיר נחשב לילד פלא, וכבר בהיותו בן 11 הצטרף לקאפלה המפורסמת, מקהלת המשוררים בחצר הקודש של גור. הילד דוד עמד לפני האדמו"ר, האמרי אמת, ושר בתפילת "ונתנה תוקף" קטע סולו: "כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו". לימים סיפר שבזמן השירה הסתכל על פניו של הצדיק שהיה שקוע בתפילה, ופתאום הרבי הסתובב והעיף בו מבט מהיר. דוד כל כך התרגש עד שהפסיק לשיר לכמה שניות. לבני משפחתו נהג לומר כי המבט הקדוש הזה החזיק אותו בימי השואה הקשים.

והיו לו הרבה הזדמנויות להיזכר במבט הזה. הוא התגלגל לבדו בין גטאות ומחנות, ובעיצומה של המלחמה מצא עצמו במחנה פלאשוב. היהודים שם הועמדו מול כיתת יורים, וכל אחד מהם נקרא בתורו אל מפקד המחנה אמון גת, קצין אס.אס אכזרי שאחרי המלחמה נלכד ונידון למוות על ידי בית המשפט הפולני. גת שאל כל יהודי איזו מלאכה הוא יודע לעשות, ומי שלא הצליח לשכנע שהוא חיוני, נורה למוות במקום. כשהגיע תורו, אמר דוד הצעיר כי הוא זמר מקצועי בעל קול סופרן מיוחד. הקצין הנאצי שמע את ורדיגר ואמר לו בסדיסטיות: "זמר? נו, בוא תשיר לנו את השיר שהיהודים שרים כאשר הם קוברים את מתיהם". דוד ורדיגר לא התבלבל. הוא עצם עיניים, ומול הקצין, שורת היורים וקבוצת היהודים ברגעי חייהם האחרונים, שר את תפילת "אל מלא רחמים". לימים סיפר: "מעולם לא זכיתי למעמד כזה של תפילה אישית. שרתי מתוך הלב הגואה והכאוב. שירה חזקה של תפילה וכיסופים. באותם רגעים הרגשתי כאילו אני לא נתון לשליטת הצורר". אמון גת הקשיב – והשאיר אותו בחיים.

מסיפור חיים כזה אפשר לעשות סרט, ואכן עשו עליו סרט: רשימת שינדלר. כן, בהמשך היה ורדיגר אחד היהודים שהועסקו במפעל של חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר וכך שרד את השואה.

3.

השבוע, אחרי שנפטר בשיבה טובה, חזרתי אל התקליטים שלו. חבל על הנסיבות, אבל כמה נעים היה לשוב חמישים שנה אחורה אל המוזיקה של הימים ההם, אל עידן מוזיקלי אחר לגמרי. שיר אחד מתוך מאות השירים תפס אותי במיוחד. שמעתי שוב ושוב את ההקלטה הישנה של ר' דוד ורדיגר ז"ל שר ביחד עם שני בניו, הילדים מרדכי ומנדי, את הניגון המרגש ששרים עד היום בשבועות ובשמחת תורה: "כד יתבין ישראל ועסקין בשמחת התורה. קודשא בריך הוא אומר לפמליא דיליה, חזו, חזו בניי חביביי. דמשתכחין בצרה דילהון ועסקין בחדוותא דילי". כאשר יושבים ישראל ועוסקים בשמחת התורה, הקב"ה אומר לפמליה שלו: תראו את הבנים החביבים שלי שלמרות כל הצרות שלהם עוסקים בשמחה שלי.

ופתאום חשבתי שהמלים האלה מתארות בדיוק את 94 שנותיו של ר' דוד ורדיגר ז"ל. אחרי שניצל בעור שיניו, אחרי שאיבד את כל בני משפחתו, אחרי כל הזוועות והתופת, מה הוא עשה? הוא פשוט קם והתחיל לשיר ולהקליט את אותם ניגוני אמונה ותפילה ושמחה ששרו בימים ההם שלפני השואה. וקודשא בריך הוא אומר לפמליה שלו: חזו חזו ר' דוד ורדיגר, בְּנִי חבִיבִי, שמשתכח בצרה דיליה ועסק כל חייו בחדוותא דילי.

והגדת לשכנך

ומקרקוב וברוקלין – לתל אביב. הנה מייל מהקוראת התל אביבית עו"ד נורית איילון-הירש, שיחד עם בעלה רוני מנהלת בעיר את מרכז 'שמים' ו'אשירה'. נראה לי שאם בליל הסדר הקרוב אקריא משהו בנוסף להגדה של פסח, זה יהיה הסיפור הזה:

"בעלי ואני וילדינו גרים בשכונת שינקין בתל אביב, כבר עשרים שנה בערך. המגורים בשכונה המורכבת מפסיפס של אנשים יקרים נעימים לנו ומחזקים את הרגשת הערבות ההדדית. שנינו חוזרים בתשובה שבחרו להישאר בעיר ללא הפסקה. בחגים, משתלב הפסיפס הזה באופן מעניין ומעורר השראה: בחנוכה נשמעות זמירות המעוז צור ליד נרות החנוכה מכל הדירות, לעתים באופן מביך, עוד לפני שיוצאת השבת. בסוכות, יש עלייה לרגל לסוכה שלנו על הגג, להראות לילדים הקטנים מהי סוכה. ובפסח, יש תחרות סמויה אצל מי מסיימים את הסדר הכי הכי מאוחר. כל ההגדרות של שמאל-ימין, חרדי-חילוני, מסורתי-לאומי וכו', באמת מיטשטשות ברחוב שלנו שבו ניכרת סובלנות ואהבה.

לפני כמה זמן הצטרפה לבניין שלנו שכנה חדשה. בהגדרות השטחיות שמענו שהיא עיתונאית שמאלנית הקשורה בכל מיני אופנים לתקשורת. ההגדרות התגלו בפועל כחיצוניות בלבד. תוך כמה ימים נרקם סיפור אהבה של ממש בינה לבין ילדיי המעוטרים בפאות חסידיות ארוכות וילדותיי הצנועות. כל בוקר בדרכם לחיידר, כשהוציאה היא את כלבתה לטיול הבוקר שלה, פגשה את ילדיי תוך שהיא טורחת להיפרד מהם אישית ולסלסל את פאתו הסוררת של מי מהם שלא הסתלסלה על הבוקר. כמובן שמצד אחד הצבתי בעדינות גבולות בינה לבינם, אבל מצד שני גם אני מצאתי את עצמי נשבית בקסמיה, וילדיי הפכו ממש לנכדיה שלה.

פסח מתקרב. אין צורך שאפרט את העמל, ההתרגשות וההכנות לקראת היום הגדול. באחד מימות חול המועד, ואני טורחת על הסירים המכילים את כל מטעמי סעודת החג, מהגפילטע פיש ועד המרק הצח, דופקת לפתע בדלת השכנה היקרה. הריחות מזכירים לה את בית סבתא והיא נכנסת למטבח הפסחי למהדרין שלי. היא המומה מציפוי נייר הכסף בכל פינה. אני מסבירה לה בחיוך, שבימינו, היציאה ממצרים היא בחללית, ולכן צבע הכסף שולט בכל פינה. ובעודנו מדברות אני רואה את ילדיי מסמנים לי בכל מיני צורות ופרצופים שמשהו היסטרי מתרחש פה. אני מנסה להבין ולא מצליחה, עד שאחד מהם לוחש באוזניי שהשכנה האהובה מחזיקה בידה שקית עם ב י ס ק ו י ט י ם!  מפי נמלטה זעקה כמו שרק אחת שניקתה חודש את הבית וצדה כל פירור חמץ יכולה להוציא מקרבה: אההה!

השכנה הוצאה אחר כבוד ממטבחי ומביתי, תוך שהיא מתנצלת שלא שמה לב, והיא בדיוק בדרכה להכין עוגת גבינה ולוותה משכנה, דלת ליד, ביסקוויטים.

טוב, בערב נפגשנו למטה וכמובן שלא אמרתי לה מילה. אנחנו מאמינים בבחירה חופשית. לאחר כמה ימים קוראת לי השכנה ומציינת בפניי שאחד הילדים, משה, לא מדבר איתה ולא עונה לה כשהיא שואלת לשלומו. מוישי בן החמש מרכין את ראשו כשהיא מספרת לי זאת, ואני בפליאה שואלת אותו: מוישי, מה קרה? למה אתה לא אומר שלום? מוישי מסרב לענות ולאחר כמה שידולים הוא מתפרץ ואומר: אני לא רוצה לדבר איתה כי היא לא רוצה לצאת ממצרים!

אני לא יכולה לתאר לאיזה משבר דיפלומטי נקלעתי. השכנה לא יכלה לכבוש את עלבונה. מצאתי עצמי מאזינה לדיאלוג הממחיש את דברי הגמרא שמאז שחרב בית המקדש ניתנה נבואה (תוכחה) לקטנים ושוטים. ואני מבטיחה לכם שממני בבית הם לא שמעו דברי תוכחה, אלא רק הסבר על תינוקות שנשבו ולא יודעים. ובכן, השכנה התווכחה איתו בלהט וסיפרה עד כמה היא אוהבת את חג הפסח עוד מילדותה ועד כמה היא קשורה לליל הסדר ומקפידה לקרוא את כל ההגדה. הקטן שלי מוישי לא ויתר לה והסביר שאייבישטער ("העליון" ביידיש, כלומר הקב"ה) לא מרשה לאכול חמץ, ואם היא אוכלת 'סימן שהיא לא רוצה לצאת ממצרים'.

מכאן החל משבר חריף ביחסים. לאורך כמה ימים היא לא דיברה כשראתה אותנו. אחרי יומיים ניגשתי אליה ושאלתי אותה: תגידי, מה הסעיר אותך כל כך? הרי בשבילך סיפור יציאת מצרים הוא אגדה ולא הגדה, אז מה הקפיץ אותך? והשכנה היקרה הזאת ענתה את התשובה שכל כך רציתי לשמוע: בשכל היא באמת לא מבינה מה כל כך העליב אותה, אבל עובדה, היא נעלבה עד עמקי נשמתה מכך שהוא חושב שהיא לא רוצה לצאת ממצרים ביחד עם העם שלה. איזו מתוקה, חשבתי לעצמי, זו הנשמה שלה שיצאה ממצרים ועמדה במעמד הר סיני שזועקת שגם היא רוצה. הרצון לגאולה משותף לכולנו, גם אם בעומק הגלות יש כאלה שלא יודעים להגדיר ולצעוק את הרצון לגאולה בשפה ברורה ומודעת. גם אם התעייפנו והתבלבלנו והתייאשנו, עדיין כולנו, בעומק הלב, רוצים גאולה. ורבי נחמן מברסלב הרי אומר שהעיקר הוא הרצון.

אז שנזכה כולנו, והשכנה שלנו בתוכנו, להיגאל גאולה אמיתית ושלמה עוד הפסח הזה. ואגב, מוישי והיא השלימו והילדים שלי שוב נכדים שלה".