מחיר הדורסנות

צריך לגנות את הפגיעה בצה"ל, אבל המפתח למניעת החיכוך הוא ביחס שלא מפלה לרעה את ההתיישבות

הראל כהן , י"א בניסן תשע"ד

הראל כהן
הראל כהן
ערוץ 7

ז' בתמוז תשע"ב. זה הוא יום שבו התפכחתי מהכחשה. באותו יום נעקרו 15 משפחות, שכנות שלנו, מדירותיהן בשכונת האולפנה. זה היה הגל הראשון מתוך שני ימי גירוש מתוזמנים ומתוכננים מראש.

לפנות ערב, בעודנו מלקקים את הפצעים, הגיחה חבורה של צעירים עם הרבה תסכול בעיניים. בכל אותו היום פגשנו אותם מזדנבים בין הורים לעולליהם בשעת העמסת הציוד על המשאיות ומלגלגים: "מכרתם את ארץ ישראל. החלטתם להתפנות מרצון, תתביישו לכם". בערב הם פלשו לאחת הדירות המיותמות והחלו להקים צעקות ולהתבצר.

שכנה המיועדת לגירוש בגל השני ביקשה שיכבדו את הפרטיות המעטה שנותרה לה: "אנא מכם, גירשו אותי מגוש קטיף, התיישבתי פה ונותרו לי כאן יומיים, אנא".

עד אותו יום ממש לא האמנתי שקיימת חבורה אנרכיסטית בסביבה שלנו. זה היה מעט אחרי שנודע שהמסגד בטובא זנגריא נשרף בידי ערבים. לשווא הגיעו לכפר הערבי בצפון הרבנים הראשיים ונשיא המדינה והתנצלו. אגב, מאז ועד היום גם לא נתפס יהודי אחד שכרת עצי זית, כשם שמעולם לא היה יהודי בהיסטוריה שרצח ילד נוצרי לחג הפסח או הרעיל בארות באירופה.

תמיד סברתי שגם אם יימצא נער יהודי שעשה זאת, יתברר שהוא פרובוקטור של השב"כ. בתוך עמי אנוכי יושב ואיני מכיר נערים שייגררו אחרי פרובוקטורים שכאלו.

בראש החבורה בגבעת האולפנה עמד בחור שענה על כל פרטי הפרופיל של פרובוקטור שב"כ קלאסי. ובאורח פלא, מהרגע שהטחתי זאת בפניו מול מצלמות הוא נעלם ולא שב. אבל החבורה שהייתה עמו נשארה.

אז הבנתי לראשונה שצריך להתמודד עם תופעה חדשה. אבל מי שמסתפק בלגנות מעשים מטופשים כניקוב צמיגי ג'יפ צבאי, עושה לעצמו חיים קלים וגם הנחות למי שמבקש לפגוע בנו, בהתיישבות ובמתיישבים.

מחנך מעולה, להבדיל ממורה מתחיל, אמור לשאול את עצמו מה מביא נער (בהנחה שלא מדובר ביוזמה של פרובוקטור מהמחלקה היהודית בשב"כ כבעבר), שצמח בתוך האוכלוסייה המהווה את עיקר שדרת פיקוד השדה של צה"ל, לנקב צמיגי ג'יפ שמאכלסים אותו אחיו, שכניו וחבריו הקרובים ביותר.

שר שמגנה בלהט מעשים שכאלה ("פגיעה אנושה בהתיישבות", "יורים לעצמם כדור בראש, לא רק ברגל"), הוא אותו שר באמת יקר, שממלא פיו מים בכל פעם שפקידי המנהל האזרחי הורסים בשנאה, בקנאת שמאל כבושה אופיינית ובאכזריות רבה בתים בלב יישובים פורחים, לעיני ילדים תמימים באישון ליל, ומחריב את חייהם באחת.

האם מי ששלח את אותם הורסים לבצע את פשעי השנאה הללו נתן דעתו על מה ייצא מאותם עוללים שחווים את שריטות הנפש הללו? מה מצפים שתהיה אחריתו של ילד-טוב-התיישבות ששוב ושוב, מגיל צעיר, חווה חוויות של הרס וחורבן שרירותי? האם באמת מצפים שקצין וחייל צה"ל יהוו בעבורו דגם כפי שהוריו גדלו וחונכו ומבקשים אף הם לחנכו? האם כל ילד יכול לשאת את המורכבות של חיילי צה"ל שיום אחד הם הלוחמים באויב, ולמחרת הם נשלחים להרוס את ביתו? מה אמור לחשוב נער בראותו את הערבים בסביבתו בונים באין מפריע על כל גבעה רעננה, בלי אישורים, וכשאביו בונה פרגולה חדשה בא צה"ל ומחריב את ביתו על מיטלטליו?

השרים והמנהיגים המגנים נופלים שוב ושוב בפח הרגעי, במקום להבין שהדרך למנוע את צמיחתם של מעשים טיפשיים היא במניעת עיוותים מוסריים קשים מאוד שהשריטות שהם משאירים בנפש עוללים רכים, אין להן תרופה.

700 אלף יהודים שמתגוררים מעבר לקו הירוק לא צריכים להתנצל. אבל נראה לי שמצופה ממנהיגינו שהם יוכיחו לנו שהם שייכים למחנכים מן הסוג הראשון.

הכותב הוא תושב שכונת האולפנה, ושימש דוברה בעת המאבק על גורלה