פסח יאשיהו

מנחם שמשי , י"ג בניסן תשע"ד

מנחם שמשי
מנחם שמשי
צילום: פלאש 90

אחד מששת הפסחים המוזכרים בכתובים הוא חג הפסח שנחגג בזמן יאשיהו מלך יהודה. וכך מעיד הכתוב:

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה: כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה: כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַה' בִּירוּשָׁלִָם.

בשנה ה-18 למלכות יאשיהו, כ-35 שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, בעוד מלכות ישראל גולה בארצות נכר, מחדש המלך יאשיהו ברית בין ה' ובין העם. כחלק ממסגרת ברית זו, מתארים הפסוקים את עשיית הפסח. וכי מה בין פסח לבין חידוש הברית בין ה' ובין העם?

בדברי הימים מתאר הכתוב ביתר הרחבה את חגיגות הפסח, וגם שם נאמר:

וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִירוּשָׁלִַם פֶּסַח לַה' וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן... וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים אֶת הַפֶּסַח בָּעֵת הַהִיא וְאֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים: וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם.

בשני המקורות, הן בספר מלכים והן בספר דברי הימים, אנו מוצאים ביטוי מיוחד – "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים", "ולא נעשה פסח כמוהו בישראל מימי שמואל הנביא". וכי, אמנם, "לא נעשה כפסח הזה"? וכי לא נחגג חג הפסח לאורך מאות שנים בהן מלכו בישראל מלכים צדיקים וישרי-דרך? וכי לא נחגג חג הפסח ברוב שמחה בימי דוד? וכי לא נחגג חג הפסח כהלכתו בימי שלמה? ומה מיוחד ב"פסח הזה" אותו עשה יאשיהו?

אמנם כן, יש שסתמו והסבירו באופן פשוט "שכל מלכי יהודה הרשעים לא עשו פסח כמשפטו". יש שמצאו יתרונות, טכניים לכאורה, שהיו בפסח זה – "ולא נעשה פסח כמוהו מעולם שייתן המלך והשרים בהמות לפסחים די סיפוקם ובקר לשלמי חגיגה, וציווה ללוויים להכין להם ולשלוח לכל איש ואיש לפי אוכלו" – כמתואר בדברי הימים.

אך נראה שאין די בהסברים אלה כדי ליישב על הלב מדוע מודגשת חגיגת הפסח דווקא בימי יאשיהו, ומדוע מצוינת היא בהרחבה כה רבה.

הסבר אחר, מהותי יותר, מצינו בדברי הרד"ק: "ומה שאמר 'כי לא נעשה כפסח הזה' – שהיו כל ישראל בלב אחד לעבוד את ה'... וגם פסח שעשה חזקיהו – רבים מישראל שלא היו שם...". המיוחד בחג הפסח בזמן יאשיהו הוא שכל ישראל נהו אחרי ה' והלכו אחריו, נהייה שלא הייתה כמותה מאז ימי שמואל, בסיומה של תקופת השופטים, אז נאמר "ויינהו כל בית ישראל אחרי ה'".

וכי בימי דוד ושלמה לא הלכו ישראל אחרי ה' בלב שלם? אמנם כי כן, "ובימי שאול ודוד היו בישראל במות בהפך כוונת התורה אע"פ שהיו מותרות, ובימי שלמה נשארו גם כן הבמות ונעשו במות לעבודת גילולים, ובימי חזקיהו לא שבו גם כן כל ישראל אל ה'... אך בימי יאשיהו, בזאת השנה, שבו כל ישראל אל ה'... וידמה כי בזאת השנה לבד היה לב כל ישראל לה' יתברך". "כי לא נעשה כפסח הזה – העשוי בטהרה – מימי השופטים". "ומה שכתוב 'כי לא נעשה כפסח הזה'... שלא נעשה בטהרה ובביעור עבודת אלילים ובהסרת הבמות עד העת ההיא. לפי שבימי שאול ודוד היו הבמות בישראל, וכן בימי שלמה עד ימי חזקיה, וגם בימי חזקיה לא עשאוהו כל ישראל כמו שנזכר בדברי הימים שקצתם היו מלעיגים על שלוחי חזקיה".

כאמור, שיבת ישראל אל ה' בימי יאשיהו הייתה במסגרת הברית אותה חידש יאשיהו, ברית בין ה' ובין העם. "ויעמוד המלך על העמוד ויכרות את הברית לפני ה' ללכת אחר ה' ולשמור מצוותיו ואת עדוותיו ואת חוקותיו בכל לב ובכל נפש... ויעמוד כל העם בברית". או אז, מרחיב הכתוב ומתאר לאורך עשרות פסוקים כיצד מבער יאשיהו את העבודה הזרה מן הארץ. "וגם את האובות ואת הידעונים ואת התרפים ואת הגילולים ואת כל השיקוצים אשר נראו בארץ יהודה ובירושלים ביער יאשיהו". בתווך, בין הפסוקים המתארים את ביעור העבודה הזרה, מציין הכתוב את עשיית הפסח. וכי מה בין פסח לבין ביעור העבודה הזרה מן הארץ? ומדוע דווקא את מצוות הפסח חשוב לציין שעשאוה כחלק מחידוש הברית בין ה' ובין העם?

"עיקר ביעור חמץ הוא ביעור עבודה זרה, ולכך נאמר ביאשיהו המלך 'לא נעשה כפסח הזה וכו'', הוא להיות שביער את כל עבודה זרה... דהנה, עבודה זרה הוא גם כן בכלל מי שאינו מייחד עבודתו בתורה ומצוות לשמו יתברך בלבד, ומכוון בעבודתו לכבוד ולממון וכיוצא. והנה עניין החמץ הוא שאין בה ייחוד המעשה, כי נוסף על המעשה והפעולה שעושה בה האומן עוד נתווסף בה הרוח ומתערב בה, ועל ידי זה יש להעיסה גבהות, כידוע. והנה ביעור חמץ הוא לכוונה הלזו בסגולה לבער עבודה זרה, ולשיעשה האדם עבודתו במצוות ה' רק כפעולת המצה, ייחוד המעשה של האומן, בלתי לה' לבדו".

כאשר עם ישראל שב כולו לה' בימי יאשיהו, הרי שכל מעשיו היו לשם שמים, לשם גילוי רצון ה' בעולם, ללא עירוב וערבוב כוונות ומטרות זרות ומשונות. במעשיהם אלה, מבערים הם את החמץ, את כל המעשים המתלווים אליהם תוספות זרות. "עיקר ביעור חמץ הוא ביעור עבודה זרה". "אלוהי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור". מתוך ש"אלוהי מסכה לא תעשה לך", הרי אתה בא לקיים "את חג המצות תשמור". "אחר שביער [יאשיהו] את הבמות והגילולים, ציווה שיעשו הפסח, שגם פסח מצרים היה עיקר עניינו לבטל תועבת מצרים שהיו עובדים למזל טלה".

ציון חגיגת הפסח בימי יאשיהו אינו קוטע את תיאור ביעור העבודה הזרה מן הארץ, אלא אדרבה – חגיגת הפסח מצוינת כחלק משמעותי מביעור העבודה הזרה. ופסח כזה, המבער עבודה זרה מן הארץ, והמשיב את ישראל לעבודת ה' שלמה וטהורה – "לא נעשה... מימי השופטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה".

"ובכל הזמנים הללו היה נעשה הפסח בכוונה רצויה מאד, לכן נרשם המעשה מפורש בתורה, מפני שכל דבר הנכתב בתורה נביאים כתובים, אפילו מאדם פרטי, הוא ללמוד ממנו מוסר השכל לדורות עד עולמי עד... וזהו עניין מקומות הללו שנזכרו בכתובים שנעשה הפסח, מפני שהיה אז בהתלהבות והתחדשות גדול עד שנכתבו מעשיהם, ויופיע הארת ההתחדשות וההתעוררות הזאת לנפשות ישראל לדורות עולם".