רשע המרים יד על חברו ועל חירותו

במישור הלאומי, הרמת יד אלימה של יהודי על יהודי, בתוך הבית פנימה, או אף רק איום על כך, חמורה שבעתיים. היא מאיימת על המרקם החברתי ועל החוסן והקיום הלאומי.

הרב אליעזר שנוולד , י"ד בניסן תשע"ד

הרב אליעזר שנוולד
הרב אליעזר שנוולד
אתר ישיבת ההסדר

בראשית תהליך הגאולה, בצאת משה מארמון פרעה, לראות בסבלו עמו, הוא מתוודע לשני הממדים של השעבוד. לזה שבין המשעבד המצרי למשועבד הישראלי: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמות ב יב), ולממד הפנימי של השעבוד שהשפיע על הפרוד והיריבות בין איש לרעהו שבתוך עם ישראל: "והנה שני אנשים עברים נצים" (שמות ב יג). אל מול הממד השני מוכיח משה את המכה: "ויאמר לרשע למה תכה רעך!".

אולם היריבות היא כה מושרשת, והמוכח, הרשע, אינו מקבל את התוכחה, ומטיח במשה: "ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי!". תגובה חריפה ואלימה, שמשקפת את עומק השפל אליו הביא השעבוד, ומחדדת את התובנה של משה: "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר!" לא רק סוד הריגת המצרי נודע, אלא התגלה גם הסוד על מה ולמה הוחמר מצבו של עם ישראל בשעבוד: "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך!" (רש"י שמות ב יד – עפ"י המדרש).

כאשר עם משועבד מצליח להתגבש בתוך עצמו, אפילו אם רק בתורת "אחוות נרדפים", הוא מצליח להקהות את קושי השעבוד, אבל כאשר קיימת יריבות פנימית, שמגיעה לאלימות פיזית, כשהאחד מרך יד על חברו, השעבוד הולך ומחמיר.

חכמים למדו מכך, בנין אב, למרים יד על חברו בימים של שגרה (סנהדרין נח, ב): "אמר ריש לקיש, המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו, נקרא, רשע, שנאמר, (שמות ב) "ויאמר לרשע, למה תכה רעך?" "למה הכית", לא נאמר, אלא "למה תכה" - אף על פי שלא הכהו, נקרא, 'רשע'".

ר"ל מדייק שלא רק המכה נקרא רשע, אלא גם מי שהרים יד ועדיין לא היכה גם הוא נקרא רשע. ה"חינוך" כתב שגם מי שרק מאיים בהכאה נקרא רשע (מ' תקצ"ה): "מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות".

דין זה נפסק להלכה (רמב"ם חובל ומזיק ה א – ב): "אפילו להגביה ידו על חבירו אסור! וכל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו הרי זה רשע"

הכינוי "רשע" למי שמרים יד על חברו, אינו רק ביטוי מוסרי שמבטא את הגעתו לשפל המדרגה האנושית, אלא גם הגדרה ערכית והלכתית. המרים יד דומה למי שעובר על איסורי תורה! וע"י כך פסול לעדות ולשבועה (הגה"מ חובל ומזיק ה ב): "פסק ראב"ן שפוסקים דינו כן לקרותו רשע ופסול לעדות, וכו', עד שישוב מרשעו ויקבל דין וכו', וכן פסק רא"ם וכו', וכן היה מורה מורי המהר"ם משמו". וכן ברמ"א בשולחן ערוך (חו"מ סי' לד ס' ד): "המגביה ידו על חבירו להכותו פסול לעדות, מדרבנן" (וראה בסמ"ע שם).

חומרת האיסור של מכה רעהו, שורשו בכך שהאדם נברא בצלם אלקים והמכה אותו פוגם כביכול בצלמו (סנהדרין שם): "ואמר רבי חנינא, הסוטר לועו של ישראל, כאלו סוטר לועו של שכינה, שנאמר, (משלי כ) "מוקש אדם ילע קדש". כפי שמבאר שם רש"י: "הנוקש את האדם, היינו ישראל שקרויין אדם, דכתיב (יחזקאל לד) "ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרויין אדם וכו'. כאלו לועה את הקודש, כלומר כסוטר – מכה - על לועו".

במישור הלאומי, הרמת יד אלימה של יהודי על יהודי, בתוך הבית פנימה, או אף רק איום על כך, חמורה שבעתיים. היא מאיימת על המרקם החברתי ועל החוסן והקיום הלאומי.

לקראת הפסח הבה נזכור: כשהיינו בגלות גרם הדבר להעמקת השעבוד, כשאנו "עם חופשי בארצנו" היא מאיימת לשלול מאתנו את חירותנו.