עת דודים תעורר א-ל/ למלט עם אשר שואל/ ראות טובך בבוא גואל/ כתב הפייטן ר' יעקב מנוי, בפיוטו למוצאי שבת. עת דודים היא עת האהבה שבין כנסת ישראל לדודה, המתעוררת וכמהה בחג האביב.

הפריחה הגפנים, הסמדר, השדות, קול התור, הרימונים, התפוחים, העדרים, היונים, כולם מהווים רקע של שמחה ואהבה לעת הדודים המתעוררת בין הדוד לרעיה, הנקראים בשמותיהם בשיר שלמה ושולמית.

האביב של חודש ניסן גילה את האהבה של הדוד, גאל את השושנה מבין החוחים המצריים, הביא אותה אל בית היין, ופרש עליה את דגל האהבה.

השיר המתאר את הקשר בין בני הזוג, בנוי משתי מערכות: מערכה ראשונה מספרת על האירוסין, ואילו השניה מתארת את הנישואין. הדיאלוג בין השניים, כמוהו ככדור העובר מיד ליד, ומייצר משחק המגלה למתבונן מי הם המשחקים.

אפשר לראות את התיאור בסוף פרק ג כמסכם את התקופה שנפתחת בתחילת הספר, והמלמדת על השינוי שעוברים בני הזוג: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו".

החיפוש שמחפשת הרעיה את דודה המתחיל ב"הביאני המלך חדריו", ממשיך בחיפושים בשווקים וברחובות, שאלת השומרים, עד שלבסוף היא מוצאת את האבידה: "כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי".

הסיום הוא במיטתו שלשלמה, על גיבוריה העומדים סביב המיטה, כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה. האפריון מעצי הלבנון על עמודי הכסף ורפידת הזהב, הם התפאורה ליום החתונה, המזמינה את בנות ציון לחזות בזוג המלכותי שתוכו רצוף אהבה.

אך משהו משתבש באידיליה הזאת, מתחילת הפרק החמישי של השיר ועד סופו. "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי", לא נענה. אני ישנה אומרת הרעיה, "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה? רחצתי את רגליי איככה אטנפם?"

אחרי שהות במיטה, היא מספרת "קמתי אני לפתוח לדודי" אך היה זה מאוחר מדי, "דודי חמק עבר". שוב מתחיל חיפוש אחרי הדוד, אך החיפוש הזה קשה מקודמו. בחיפוש הזה מכים ופוצעים. כאן נדרשת הרעיה לתת סימני זיהוי לנעדר, כדי שאפשר יהיה למצוא אותו.

בנות ירושלים מצטרפות לחיפושים: "אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך". השידולים של הרעיה כדי שדודה ישוב אליה, נשארים עד סוף השיר כהד במרחבים. החיפושים הנרחבים בעזרת הידידות לא מצליחים למצוא את הדוד.

לבסוף מספרת שולמית על הכרם שהיה לשלמה, שאיננו עוד. אך במקום המשאלה המתבקשת לשובו של הדוד, מסיים השיר במילים "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים".

מה פשר האמירה ברח דודי? הרי כל השיר הוא חיפוש אחד גדול המבקש עזרה במציאתו. היה עליה לומר בסיום 'שוב דודי' ולא 'ברח דודי'? בתחילת השיר כשהיא מדמה אותו לצבי או לעופר האיילים, היא משתמשת בביטוי "סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האיילים על הרי בתר" (סוף ב). שם היא אינה מבקשת על בריחה כי אם על סיבוב וחזרה.

נראה לומר שהרעיה מבקשת מדודה לברוח ממקומו, ולהתחבר אליה. לברוח עניינו לחבר, כמו הבריח התיכון שמבריח את הבריחים בעצי המשכן. שולמית המצפה לשלמה, מייחלת לבריחתו של דודה ממצבו שבו חמק עבר, ומבקשת לחבור אליה על הרי בשמים.

את השיר הזה שרים בכל תפוצות ישראל בליל הסדר. אחינו האשכנזים היוצאים ביד רמ"א ממצרים, אף שרים אותו בשבת חול המועד פסח. אחינו הספרדים היוצאים ביד מרן, ורבים אחרים, נוהגים לשיר אותו מדי שבת בשבתו.

הצד השווה שבכולם, הוא השיר המתאר את החיבור בין בני הזוג מדי שבת, או מדי חג החירות. התעוררות הטבע של הצומח החי והמדבר, מלמדים על חודש האביב בו חבר הדוד לרעייתו, הוציא אותה מבין החוחים, והביא אותה אל האפריון מעצי הלבנון בראש ההרים שתוכו רצוף אהבה.

האיזכור היחיד שבא בשיר בהקשרו לגאולת מצרים בא בפי הדוד: "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי". דימוי הרעיה לסוסה עם כל האצילות שבו, אומר פרשני, מה גם ששלמה מדמה את הרעיה לסוסה מיוחדת דווקא ברכבי פרעה.

אם התכוון המלך בדבריו לרעייתו המצרית שהייתה בת פרעה המאוחר, עולה הדבר ומשתלב עם הדימוי לרכבו של פרעה. לעומת זה אם הרעייה שבשיר היא רעייה אחרת, מה עניינה של הסוסה מרכב פרעה?

אין זאת אלא שחג האביב של יציאת מצרים, מלמד על "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ועוד זאת, 'גדולה הייתה ביזת הים מביזת מצרים'. תורי זהב חרוזים ונקודות הכסף, מבארים את השלל ששללו ישראל מהמצרים ומסוסיהם.

רש"י שם בשיר, מבאר שהדוד פונה לרעייה ואומר: יצאתי אני לקראתך במרכבות פרעה, אני הוא זה שדוממתי אותך מצעקותייך. רצונו לומר שהרעיה הבהולה מרכבי פרעה, לא הבינה שאלו "רכב אלוקים ריבּוֹתַיִים אלפי שִנאָן" של מלאכים הבאים לגאול אותה מיסוריה.

המילה דימיתיך אינה מלשון דימוי' אלא מלשון דממה. "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". מהתאור הזה של רכב פרעה, שבו יוצאים ישראל ביד רמה, מתחיל שיר ארוך של אירוסין ונישואין, של חיפוש ובריחה, של הסתתרות ומציאה, המלמדים על מערכת היחסים המורכבת שבין בני הזוג, הדוד והרעיה, שלמה ושולמית.