קו אדום לנתניהו

בועז העצני , י"ח בניסן תשע"ד

דעות בנימין נתניהו
בנימין נתניהו
צילום: גרשון אלינסון

בנימין נתניהו משתוקק להמשיך את המו"מ עם "הפלשתינאים". עד כמה משתוקק? עד כדי כך שהוא מוכן לשחרר מחבלים במימדים שאיש לפניו לא עשה.

הוא דילג בקלילות מעל המגבלה שאפילו יצחק רבין סירב להסיר, ושיחרר מחבלים שרצחו ישראלים לפני הסכמי אוסלו, וזאת בהמשך למפולת של עסקת גלעד שליט שהוחלף תמורת כ-1000 מחבלים, ביניהם מבצעי ומתכנני פיגועים מהמזוויעים ביותר של מלחמת אוסלו – "האינתיפאדה השניה" בפי האויב. אבו מאזן יכול בהחלט להעניק לו את התואר "אבי האסירים הפלשתיניים"

בעבר בנה נתניהו קריירה על האידיאולוגיה של המלחמה בטרור שהוא עצמו הגה בשנות ה-80. היסוד החשוב ביותר, לדבריו, הוא שאסור בשום אופן לשחרר טרוריסטים. על כך לא חדל להרצות ולכתוב, ולימד את כל העולם שאת הטרור אפשר לנצח. הוא עשה זאת ממרום עמדתו כאחיו של יוני נתניהו האגדי, שנפל כמפקד הפעולה הנועזת ביותר אי פעם שנעשתה במסגרת המלחמה בטרור, מבצע יהונתן. ישראל שלחה כוחות למרחק של אלפי קילומטרים, ששיחררו חטופים יהודים וישראלים מאנטבה, בירת אוגנדה, ובלבד שלא להיכנע לדרישה להחלפתם במחבלים כלואים.
במקום לשלוח את אבו מאזן לכל הרוחות, היה מוכן להוסיף על המחבלים המשוחררים עוד 400 ולהקפיא את ההתיישבות ביו"ש, תוך שימוש בפולארד, שהוכנס לפתע למשוואה, כעלה תאנה

כיום הפך נתניהו לראש הממשלה הרופס ביותר בכל הנוגע לשחרור מחבלים. לאחר התקפלותו מול החמאס בעסקת שליט, הוא אינו מקפח את הפת"ח ומתקפל מול אבו מאזן, בהתחייבותו לשחרר מעל מאה רוצחים, חלקם ערביי ישראל, תמורת הזכות הגדולה לנהל איתו מו"מ על מסירת לב הארץ.

אבו מאזן מכתיב את המהלכים. ישראל שילמה במחבלים משוחררים תמורת הסכמת כבודו לדבר איתנו, ולאחר שקיבל את רוב הסחורה הצהיר את הצהרת הסירוב הסופית שלו – נאום הלאוים. לא להכרה במדינה יהודית, לא לויתור על ירושלים כבירתם, לא לויתור על בקעת הירדן ולא לויתור על "זכות השיבה". נתניהו, לאחר הקבורה הרשמית הזו של שיחות "השלום", אינו עוצר את הפארסה ולהיטותו לרצות את "הפרטנר" אף גוברת.

במקום לשלוח את אבו מאזן לכל הרוחות, היה מוכן להוסיף על המחבלים המשוחררים עוד 400 ולהקפיא את ההתיישבות ביו"ש, תוך שימוש בפולארד, שהוכנס לפתע למשוואה, כעלה תאנה. אבו מאזן לא המתין ופוצץ את הכל כשהפר את ההסכמים בהליכתו החד צדדית לאו"ם. במקום לקפוץ על המציאה ולהשתחרר מכל ההתחייבויות של אוסלו, הגיב נתניהו בזחילה נמוכה יותר כשהסכים לקיים את העסקה ולא להתעקש על משיכת הפניות לאו"ם.

נתניהו מנהל מדיניות שמאל. האולטימאטום שהציב לו בנט מאלץ אותו להחליט בין ריצוי ציפי לבני, ביצוע העסקה החמורה והמשך המו"מ על מסירת הארץ, או נטישת קו ההתקפלות של שחרורי מחבלים וספיגת השפלות מהליצן מרמאללה. כלומר נתניהו חייב לבחור בין ימין לשמאל.

אם יפנה שמאלה והבית היהודי יפרוש, קיימת אכן האפשרות של הליכה לבחירות ונפילת הממשלה. שוב יפיל הימין ממשלת ימין? נהוג לדקלם שהימין הפיל כביכול את ממשלת שמיר וקיבלנו את רבין ואוסלו. אלא שהקדמת הבחירות אז, ב-1992, בארבעה חודשים בלבד היתה לפי בקשתו של שמיר עצמו שהלך והתדרדר בסקרים, וביקש לבלום את ההידרדרות באמצעות הקדמת הבחירות. הפעם הנוספת היתה כשהופל נתניהו ב-1998 לאחר שניהל מסע ויתורים אינטנסיבי, כשהמשיך את תהליך אוסלו וויתר על חברון ועל 13% משטחי יו"ש בהסכם וואי.

הפלתו בלמה את מסע הויתורים. אהוד ברק שהחליף אותו לא ויתר בפועל על דבר, ומי שחולל את המפולת הגדולה ביותר היה שוב מנהיג ימין, אריאל שרון, בהתקפלות של "מפת דרכים" והגירוש מגוש קטיף והשומרון. כמה אסונות לאומיים היו נמנעים אילו השכיל הימין להפיל את שרון, "ראש ממשלה מהימין", מבעוד מועד?