הנזיר שמכר את הפרארים שלו

פתאום השאלה "איפה אתם בסדר?" שנשאלת בלי להקשיב בכלל לתשובה, הפכה לשאלת מיליון הדולר. "סביון? בואנ'ה, לא ידעתי שאתם כאלה כבדים. אתם תמיד שם בחגים? סחתיין". ואלה שמכירים אותנו מקרוב ויודעים היטב כמה אנחנו לא כבדים, היו אפילו עוד יותר בוטים.

ידידיה מאיר , כ"ה בניסן תשע"ד

דעות קערת ליל הסדר
קערת ליל הסדר
צילום: ערוץ 7

1.

יש בארץ מקומות יישוב שעצם אזכור שמם כבר אומר הכול. הם כל כך מזוהים עם משהו, עם תדמית מסוימת, עם סטיגמה, שכמעט לא משנה מיהו היחיד שגר בהם. אנחנו כבר יודעים עליו הכול עוד לפני שהכרנו אותו. בעצם, למה לדבר על מי שגר באותם מקומות יישוב? אפילו על מי שמתארח בהם ליום אחד כבר מצמידים תוויות. הנה, תראו מה קרה לנו מהרגע שנפלה אצלנו ההחלטה המשפחתית לעשות השנה את ליל הסדר אצל קרובי משפחה יקרים ואהובים ביישוב קטן במרכז הארץ שנקרא סביון.

פתאום השאלה "איפה אתם בסדר?" שנשאלת מצוות אנשים מלומדה, פעמים רבות בלי להקשיב בכלל לתשובה, הפכה לשאלת מיליון הדולר. או מיליארד הדולר. "סביון? בואנ'ה, לא ידעתי שאתם כאלה כבדים. אתם תמיד שם בחגים? סחתיין". ואלה שמכירים אותנו מקרוב ויודעים היטב כמה אנחנו לא כבדים, היו אפילו עוד יותר בוטים. הם הפכו אותנו לתחמנים, כאלה שהצליחו לדפוק קופה, לעשות סיבוב. "סביון? התקמבנתם, אה? רגע, איך הם בעצם קרובים שלכם?".

האמת? התקמבנו. אין מה לומר. לעשות ליל סדר בסלון שפונה לגינת משחקים פרטית שבמרכזה טרמפולינה ענקית, זה באמת דבר שמומלץ בחום לכל משפחה יהודית ענפה. הילדים הקטנים שואלים מה נשתנה וכשהם מתעייפים, במקום לקפוץ על ההורים או על האחים הגדולים שלהם ולהרוס את הסדר, הם פשוט יוצאים לקפוץ בטרמפולינה.

2.

"וואו, סתכל סתכל, אתה רואה את שני הרכבים האלה בחניון של הווילה?", הפסיק לפתע בסערה בן דוד שלי את שיחתנו הנינוחה בדרך לבית הכנסת (אגב, בסביון כמעט כל בית נראה כמו בית כנסת גדול ומפואר. מה טובו אהליך יעקב!). אני מסתכל ורואה שני רכבים: ג'יפ ולידו רכב נמוך וקומפקטי. שניהם שחורים. נחמדים. לא נראה לי משהו מיוחד. אבל בן דוד שלי לא פראייר. הוא מבין ברכב. נותן אבחון מדויק של הסוג, כולל הדגם הספציפי, כולל אבזור, ובסוף מחיר לצרכן פלוס מע"מ. ממש לוי יצחק מהלך. ויש לו פה חתיכת דיאגנוזה: "שניהם עולים יותר מהדירה שלך. הג'יפ זה פורשה קאיין. מיליון וחצי. ולידו הרכב ספורט, פורשה קאררה 911. שני מיליון שקל'". בן דודי מגדיל לעשות, נעמד מול הכניסה לחניון עם המחזור רינת ישראל לשלושה רגלים ביד ומתחיל לספור אגזוזים: אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים. "תראה מה זה! יש פה שני רכבים עם שמונה אגזוזים!". וואלה, לא ידעתי שאגזוזים זה סמל סטטוס היום. מעניין כמה אגזוזים יש לדירה שלי, אה, לרכב שלי.

את סוג המכונית שחונה על המדרכה בכניסה לאותה ווילה אני מזהה לבד. מרצדס. הבן דוד רק מעדכן אותי שהיא מדגם שעולה חצי מיליון. והיא, נבעך, אפילו לא ראויה להיכנס בקודש פנימה לתוך החניון, לשכון אחר כבוד לצד הפורשאים (ככה כותבים פורשה ברבים? שאלה בדקדוק. ועוד שאלה: כמה אנשים בעולם בכלל מזדקקים להטיה של המילה הזו ברבים? מי שיש לו פורשה רוצה פורשים? פוֹרשָיִים?).

3.

ואז התחלנו להתווכח. כי אחרי שבן דודי סיים לתמחר את הרכבים הוא נתקף בפרץ רוחניות. "תאמין לי, נראה לך שלאיש הזה שגר כאן יש רגע אחד של שמחה אמיתית בחיים? הוא הרי כל הזמן רודף אחרי כסף ומכוניות יקרות וחושב שזה מה שיהפוך אותו למאושר. איך השלום בית שלו עם אשתו? איך הנחת שלו מהילדים? עזוב, כל מכונית חדשה רק מעמיקה לו את הבור בלב. לנו הרבה יותר טוב בחיים!".

אני חלקתי עליו. כלומר, זה לא שאני חושב שאותו יהודי סביונאי הוא אדם צנוע המסתפק במועט שכל עולמו רק רוח, והוא רוצה להחליף כאן ועכשיו דירה עם הרב שטיינמן. אבל טענתי שזה לא אמור לעניין אותנו. כאילו, למה בכלל אנחנו מנסים להשוות את העושר/אושר שלו לעושר/אושר שלנו? ואם, נגיד, אספר לך שביומולדת הבא שלו, בעוד שבוע, הוא ייכנס הביתה ופתאום יידלק האור, כולם יצעקו "סורפרייז!" ועל השולחן תחכה לו מתנה מרגשת מאשתו ומילדיו האהובים: קופסה קטנה ובה שלט של... עוד מכונית פורשה! והוא יהיה מאושר, באמת מאושר (עד הרגע שבו ייזכר שאין לו איפה להחנות אותה). הסיפור הזה ישנה את התזה שלך? רגע, ואם זה אכן יקרה, אז אתה גם היית רוצה להיות אדם כזה? אחד שרק פורשה יכולה לגרום לו לריגוש אמיתי? אבל מצד שלישי, כזה שיש לו פורשה כזו. זאת אומרת, שלוש כאלה...

בן דודי שתק לרגע, ואני חשבתי על זה שבעצם כל הבית המפואר ואוסף מכוניות השעשועים נמצאים כאן בשבילנו. נזכרתי בדרשן אחד שסיפר פעם על מנקה רחובות שעובר יום יום ליד ביתו של הגביר של העיירה, ורואה איך הוא מוסיף עוד חדר, ועוד אגף, ועוד פרחים ועצים בגינה המוריקה. יום אחד הוא פונה לגביר ואומר לו: "תסלח לי, אדוני, אבל הגדר המוזהבת ששמת לאחרונה מסביב לבית, ממש לא לטעמי. תחליף אותה לצבע כסף". הגביר מעקם את פרצופו ונוהם: "מי אתה בכלל, חתיכת מנקה רחובות? מה זה עניינך?". עונה מנקה הרחובות בחיוך: "סליחה, את כל זה אתה עושה רק כדי שאנשים כמוני, שעוברים פה בחוץ, יגידו: 'וואו, איזה בית יש לגביר!'. רק כדי שאנחנו נראה ונתרשם מהעושר שלך. אז אני מודיע לך שאני מעדיף את זה בצבע כסף".

הבן דוד מחייך: "אוקיי, אז דופקים לו עכשיו בדלת ואומרים שאנחנו בכלל מעדיפים פרארי?".

4.

שתיים וחצי בלילה. ליל הסדר הסתיים. אנחנו עושים אט אט את דרכנו חזרה מסדר מרומם במיוחד אל הבית הריק שקרובינו ארגנו לנו ללינה. אחים, גיסים, נכדים, הורים. יציאת מצרים. הילדים הגדולים צועדים בסך בעיניים עצומות. הקטנים מוטלים בעגלותיהם, מותשי-טרמפולינה. הדרך מתארכת. אמרו לנו שהבית שלנו הוא רק במרחק שמונה בתים מאיפה שעשינו את הסדר, אבל לא הבאנו בחשבון שמדובר בבתים של סביון.

סופסוף אנחנו מגיעים. זה בית מרשים ומפואר, גם במושגים המקומיים. מטפסים כמה קומות במדרגות, מאמץ אחרון, והנה כל המשפחה במיטות הענקיות. אח, איזה ליל סדר, אני חושב לעצמי שניות לפני שאני שוקע בשינה מתוקה על הכרית המפנקת. ואיזה כיף שלא צריך להגיד בלילה הזה את כל קריאת שמע על המיטה, כי אני באמת עייף.

ואז זה קרה. טראח! ספוט רב עוצמה ויוקרתי במיוחד נדלק לי בול מעל הפרצוף, ויחד איתו עוד שישה-שבעה ספוטים. אור יקרות שטף את החדר רחב הידיים. אחד מבני המשפחה המורחבת – כך העלתה ועדת החקירה שכונסה למחרת – נשען קלות על המפסק הראשי. או לטענתו: "רק עברתי לידו, אבל החשמל החכם הזה של סביון כל כך רגיש, שהכול נדלק פה".

נכון, אך לפני שעה שרנו "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", אבל ממש לא לזה התכוונו. רק אלוקים יודע אילו פלפולים והיתרים עפו לי בראש באותם רגעים קשים. מדאורייתא, מדרבנן, גזירה, גזירה על גזירה, שבות, שינוי, אמירה לקטן, אמירה לנוכרי. חשבתי לעצמי כמה גויים של שבת נמים להם כעת בשקט במרחק מטרים ספורים ממני. כלומר, דונמים ספורים. ואיפה באמת רבני בית הלל כשצריך אותם? למה הם שוב הוציאו לחג קונטרס על "דין אישה אשכנזית שרוצה לאכול קטניות בהסבה", ולא עסקו בבעיות השעה הדחופות? זה רבנות קשובה זה?

5.

מי שגילה תושייה היה הבן הבכור. הוא פשוט הביא לי חולצת חג לבנה וחגיגית. "הנה, אבא, תקשור את החולצה מעל העיניים ויהיה לך חושך", הוא אמר. ניסיתי, אבל החולצה הייתה לבנה מדי, והספוט ניצח אותה בקלות. הילד לא התייאש. במעשה גבורה הרואי הוא ניגש לאחד הקטנים הישנים, הוריד ממנו את העניבה האדומה החגיגית בלי להעיר אותו, ושם גם אותה על עיניי (כידוע, פרעה היה בפיג'מה באמצע הלילה, אבל ילדי ישראל לא ממש הספיקו להחליף את בגדי החג). העניבה כבר עשתה את העבודה. כיסיתי בה את הפנים והצלחתי איכשהו לישון כמה שעות. דיינו.

התעוררתי עם אור ראשון (טוב, לא הגדרה מדויקת) וכשירדתי לקומת הכניסה שמעתי פכפוך מים נעים. איזה יופי, חשבתי לעצמי, יש פה גם מזרקה. מעניין שלא שמנו לב אליה בלילה. החלון השקוף הענקי של הסלון, שמשקיף אל הגינה המרהיבה (או יותר נכון אל אחת הגינות), אכן היה רטוב כולו במים שוצפים. הסתכלתי וראיתי איך עוד ועוד זרמי מים ניתזים עליו מלמעלה ויורדים אל תוך שורת הצמחים המלבלבים.

התקרבתי כדי להתבונן, מתכנן להתרווח על הספה הנוחה ולקרוא עד לתפילה, אבל כבר בצעד הראשון שקעתי לתוך שלולית ענקית. מים זרמו ושטפו את הסלון כולו. לא מזרקה ולא נעליים. הצפה. הבן שלי כבר היה מוכן עם עניבה כדי לעשות חוסם עורקים לצינור שהתפוצץ, אבל פשוט לא הצלחנו למצוא את הצינור ברחבי הגינה הלא נגמרת.

6.

הלומי אור ומים יצאנו לבית הכנסת, לתפילת שחרית של יום טוב. הדיונים הפילוסופיים שהחלו אמש על רקע הטירות והגינות רק הלכו והעמיקו: אז מי יותר עשיר ומי יותר מאושר, מי בן חורין ומי פחות? אדם עם שלוש מכוניות פרארי או אדם שלא מכבה את האור כל הלילה וישן עם עניבת ילדים מבזאר שטראוס על הפנים? מי התקמבן?