צביון נכון ליום השואה

במקום בחודש ניסן שאסור להתאבל בו, יש להעלות את זכר השואה בצומות שנקבעו לזכר החורבן. ביום השואה יש לעסוק בערך הקמת המשפחה היהודית והרחבתה, תוך התמודדות עם השקפות סותרות ועם קשיים מעשיים.

הרב אליעזר מלמד , כ"ה בניסן תשע"ד

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: פלאש 90

יום השואה

כידוע, יום השואה והגבורה נקבע בתאריך כ"ז בניסן שלא על דעת חכמים. שכן נקבע להלכה, שהואיל וחודש ניסן הוא החודש שבו נגאלנו ממצרים, אין עושים בו ימי צער ותענית, ואין אומרים בו תחנונים ונפילת אפיים (שו"ע או"ח תכט, ב). ובהלוויות שמתקיימות בחודש ניסן אין אומרים הספדים. ורבים נוהגים שלא הולכים לקברים בחודש ניסן, ומי שיש לו יארצייט בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש. אמנם לאחר פסח נוהגים מקצת מנהגי אבלות של ספירת העומר, אבל אין מדובר בימי צער או אבל ממש.

ברור אם כן שלא היה נכון לקבוע יום זיכרון לשואה בחודש ניסן. וכל עוד לא נקבע לכך תאריך אחר, הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, משום שכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשם בחורבן המקדש וגלות ישראל. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי על הרוגי השואה שלא נודע זמן פטירתם. ועדיין לא הוכרע הדבר על ידי גדולי ישראל, האם ראוי להרחיב את עניינם של הצומות הקיימים כך שיבטאו באופן ברור יותר גם את ימי השואה, או שיש צורך לקבוע יום תענית נוסף ומיוחד לזכר השואה.

צביון נכון ליום השואה כיום במערכת החינוך

בכל אופן, ראוי לכל המחנכים והמחנכות במוסדות החינוך להעניק צביון נכון ועמוק ליום כ"ז בניסן, שמתאים לאופיו הגאולי של חודש ניסן. נכון לקבוע אותו כיום שבו עוסקים בהרחבה בערכה העצום של מצוות פרו ורבו, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו).

זו מן הסתם הייתה גם משאלתם האחרונה של ששת המיליונים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות: שכל יהודי שנשאר בחיים יעשה הכול כדי להינשא ולהעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

המספרים העצובים

לפני השואה מנה העם היהודי שמונה עשר מיליון נפש, מתוכם נרצחו בשואה שישה מיליון. כיום, כשבעים שנה לאחר השואה, אנו מונים כשלושה עשר מיליון בלבד. במשך השנים הללו העולם התפתח ושגשג, מספר בני האדם עלה פי שלושה, ואילו אנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו. מספרם של היהודים בכל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מצטמצם - ולא מפני שרבים עולים לארץ, אלא מפני שהילודה היהודית נמוכה וההתבוללות גואה.

רק כאן בארץ ישראל אנחנו גדלים ומתרבים - בזכות העלייה וגם בזכות הילודה. אבל הגידול המספרי שלנו כאן מספיק בקושי לפצות על ההתמעטות הדמוגרפית בקהילות היהודיות בחוץ לארץ.

השאלה היא כיצד נעודד את היהודים ללדת יותר ילדים ולהזדהות יותר עם היהדות. מה עלינו לעשות כדי להגשים את הייעוד הגדול והנורא הזה, שהוא גם צוואתם של מיליוני הנרצחים?

ראשית כול: חינוך לערכי המשפחה היהודית

תוכניות רבות גובשו במשרד החינוך - על סובלנות, דמוקרטיה, זכויות הפרט ועוד נושאים, אבל ערכי המשפחה מונחים בקרן זווית. הקו הרווח באקדמיה ובתרבות החילונית (שמשפיעה גם על המגזר הדתי) גורס שהחופש הוא הערך החשוב ביותר. משפחה, לעומת זאת - על אף כל המעלות שבה - היא דבר מחייב, מגביל וחונק. אמנם השאיפה הטבעית והמסורתית להקים משפחה עדיין חזקה, אבל היא עומדת בהתנגשות חזקה מול מערכת שלמה של שאיפות שהסביבה התרבותית החילונית משדרת.

מוסדות החינוך

ברובם המוחלט של מוסדות החינוך, גם הדתיים, לא עוסקים כפי הראוי במצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את ערכי המשפחה ברוכת הילדים, ולא מדריכים כיצד להתגבר על הקשיים שבדרך.

הסביבה התרבותית החילונית-פמיניסטית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. ואם כבר מדברים, אז בעיקר מצביעים על הבעיות: על הקושי למצוא בן זוג (כי הבנים...), על האלימות (כי הבנים...), על הקושי ללדת (כי הבנים...), על הקושי לחנך (כי הבנים...), על ההתנגשות שבין הקריירה למשפחה (כי הבנים...).

במקום להתמקד בבעיות, צריך לדבר בעיקר על הערך הגדול שבהקמת המשפחה, על הברכה הנפלאה שבאהבה ובהענקה. ומתוך כך לספר גם על הקשיים השונים, שנועדו לכוון אותנו בדרך ישרה, מאוזנת ומדויקת יותר. אז נראה שכל הקשיים אינם אלא הזדמנות ומנוף להעמקה והתקדמות.

מחקרים תומכים

מחקרים שונים מצביעים על כך שמצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר, והם סובלים פחות מדיכאונות וממחלות. ראוי לכלול ידיעות אלו בחומר הלימודים בתיכונים.

ישנם גם מחקרים שמדווחים כי למעלה מחמישים אחוזים מהמתגרשים מתחרטים כעבור כמה שנים על גירושיהם. הם התגרשו מפני שהרצון לחופש ורווחה זמנית גבר, אבל לטווח ארוך מצאו כי הפסידו דברים יקרים יותר.

הבנים והבנות - אל מול החופש

השאיפה קצרת הטווח לחופש ונוחות מאפילה אצל רבים על האתגר שבבניית משפחה גדולה. הילדים בוכים בלילות, מנדנדים ומעצבנים, דורשים תשומת לב, מפריעים לפתח קריירה, מונעים את ההורים מלצאת לבילויים בערבים, חולים בדיוק כשמתכננים לצאת לחופש. מי שחושב שהדבר היקר ביותר הוא החופש - הילדים הם בשבילו צרה צרורה.

אולם צריך לחנך ולהסביר כי החופש והנוחות אינם תכלית החיים. החופש נצרך כדי לנוח ולצבור כוחות חדשים לקראת האתגרים האמיתיים, שבראשם - הקמת המשפחה. אבל החופש לבדו הוא ערך ריק מתוכן.

החירות היא כבר ערך הרבה יותר חשוב, אבל אין לטשטש את ההבדל בין חופש לחירות. החירות נותנת לאדם את היכולת להגשים את עצמו כפי מה שמתאים לו, בלי השפעה זרה וחיצונית. במחשבה מעמיקה, רוב האנשים יודעים שההגשמה הגדולה והעמוקה ביותר שלהם היא הילדים, גידולם וחינוכם.

צערם של המבוגרים

צריך לספר לצעירים שרוב המבוגרים שלא זכו להקים משפחה גדולה מצטערים ברגעים של כנות על שלא התאמצו להוליד עוד ילד אחד או שניים. כשהם מסוגלים להביט על חייהם במבט כולל, חכם ומקיף, הם יודעים שהתרשלו בייעוד הכי חשוב שלהם.

צדק ביחסים בינלאומיים

בתקופה האחרונה התעורר מתח בינלאומי סביב מדינת אוקראינה, שבמזרחה ובדרומה מתגורר מיעוט רוסי גדול של כעשרה מיליון אנשים, שהם יותר מעשרים אחוזים מאוכלוסיית המדינה. בלב חבלים אלו מצויות ערים גדולות וחשובות כמו חרקוב, מקום הולדתו של סבי ז"ל, דונצק ודנייפרופטרובסק, מקום הולדתה של סבתי ז"ל – שמשפחותיהם עלו ארצה לפני כמאה שנים.

במהומות דמים הודחה הממשלה האוקראינית שנבחרה כחוק, כיבדה את זכויותיו של המיעוט הרוסי הגדול, ונטתה במדיניות החוץ שלה לכיוון רוסיה. את מקומה תפשה ממשלה חילופית, שכדי לחזק את הלאומיות האוקראינית ביטלה את זכות השימוש בשפה הרוסית כשפה שנייה רשמית, כפי שהיה נהוג על ידי כעשרה מיליון אנשים שהרוסית היא שפתם.

והנה אנחנו שומעים שבשם הצדק, המוסר ושמירת החוק הבינלאומי, מדינות המערב בהנהגת ארה"ב תומכות בממשלת אוקראינה הנוכחית, תוך קיפוח זכויותיהם של כעשרה מיליון דוברי רוסית. ממשלה זו, שנתמכת על ידי המערב, גם הלבינה את מעשיו של הפושע הנאצי סטפן בנדרה, וחמישה שרים מחבריה הם חברי מפלגה ניאו-נאצית לאומנית ואנטישמית.

חוסר הצדק בולט במיוחד בנוגע לאוכלוסיית חצי האי קרים. רק לפני כחמישים שנה החליט השלטון הסובייטי לצרף חבל ארץ זה לאוקראינה. למעלה מתשעים אחוזים מתושביו דוברים רוסית, הם הצביעו במשאל עם על רצונם להצטרף לרוסיה, ואף על פי כן המערב טוען בשם הצדק שעליהם להישאר כפופים לשלטון לאומני אוקראיני.

אגב, ראוי לציין שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין משתדל להנהיג אמות מידה של הגינות ושוויון כלפי אחינו היהודים ברוסיה, הן כפרטים והן כקהילות.

המדיניות בקוסובו

זו לא הפעם הראשונה שמדינות המערב נוקטות עמדה לא מוסרית בעליל. כך נהגו גם במלחמה על חבל קוסובו, ארץ מולדתה של האומה הסרבית. בעקבות הגירה בלתי חוקית של מוסלמים אלבנים לקוסובו, הם נהפכו שם לרוב. לאחר פירוק יוגוסלביה, גירשו האלבנים באלימות וברצח את הסרבים מבתיהם. כך נוצר מצב שתשעים אחוזים מאוכלוסיית קוסובו היו מוסלמים. וכשבאו הסרבים להחזיר את המצב לקדמותו, מדינות המערב התערבו וקבעו שעתיד החבל יוכרע על ידי בחירות. כמובן שרוב המהגרים המוסלמים הצביעו בעד עצמאות מדינית וניתוק מסרביה.

מדוע מה שהיה נכון וטוב למהגרים מוסלמים שהשתלטו על ארץ לא להם אינו טוב לתושבי קרים ומזרח ודרום אוקריאנה, אשר חיים על אדמתם דורות רבים?

אינטרסים

אילו טענו נציגי המערב שיש לנו מאבק כוחות גלובלי עם רוסיה, וכל האמצעים כשרים למען השגת הניצחון - היה אפשר להבין את ההיגיון שבדבריהם, גם אם לא היינו מסכימים עם המוסריות שבעמדתם הנוכחית כלפי דוברי הרוסית באוקראינה. אבל כשבאים לקפח זכויות של עמים בשם עקרונות של צדק - זה דבר מכוער ובלתי נסבל.

דוגמה זו מצביעה גם על מידת המוסריות שבעמדתם כלפי השתלטנות הערבית במזרח התיכון. לפני כמה עשרות שנים החליטו לקרוא לערב רב של מהגרים "עם פלשתיני", כדי לפגוע בזכויות של עם ישראל על ארצו.

יתר על כן, במסגרת מאבקם בנו הערבים הפרו כל חוק והסכם, ונקטו בשיטות הרצח המתועבות ביותר כלפי אוכלוסייה אזרחית. למרות זאת מדינות המערב תובעות מאיתנו להעניק להם מדינה במולדתנו ההיסטורית, בנוסף לעבר הירדן המזרחי שכבר נגזל מאיתנו.

לצערנו הרב, הרוסים היו יותר גרועים ביחסם כלפינו, והם עדיין תומכים באויבינו. אבל כדאי ללמוד מהדוגמאות המצערות הללו מה ערכם של חוק וצדק ביחסים הבינלאומיים.