שאי סביב עינייך

הרב ישי אביעזר , כ"ח בניסן תשע"ד

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

וראי כולם נקבצו באו לך, אומר הנביא ישעיהו (ס). לא ייאמן צריך לקרוא את זה שוב: "שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך".

אנו נושאים את עינינו ומביטים סביב, מטים אוזן ומקשיבים: זו השנה הראשונה, ביום הזכרון לשואה ולגבורה, בה נקבצו ובאו לארץ ישראל שישה מליון יהודים.

כך פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפני זמן מה. שישה מיליון יהודים בארץ ישראל. זו השנה הראשונה, בה חיים במדינה מספר יהודים הזהה למספר המושמדים במלחמת העולם השניה.

אין זה אלא חזון העצמות היבשות, של ששת המיליונים שנהרגו ונטבחו נחנקו ונשרפו, בשואה האיומה לפני שבעים שנה. מתוך גלגול המחילות העולמי הענק הזה, צמחו פה על אדמת הארץ שישה מליון נשמות, שמזכירים מדי יום ביומו, אנחנו פה.

הרשל גליק בגטו וילנא, ידע לכתוב את השיר שהפך להימנון: אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה .../ זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא/ ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה. הוא היה בטוח שלא הייתה זו דרכם האחרונה של ששת המליונים. לא היו אלה עצמות יבשות שנזרקו לבורות מוות, כשלדים פעורי פה. היו אלה שורשי חיים שנטמנו באדמת הגלות הארורה, ושבו ופרחו באדמת ארץ ישראל.

כל אחד מאתנו הוא יורצייט ליכט. כולנו בארץ חיינו נושאים את השלהבת הדקיקה הנרעדת ברוח, אך האיתנה והבוטחת במולדתנו ההיסטורית. מדינת ישראל היא נר זכרון של שישה מליון יהודים, שמאירים היום את אפילת העולם, ויוצרים שלהבת אש קודש ענקית, כסנה בוער באש והסנה איננו אוכל.

בפסח הדהדו ברחבי הארץ, רבבות קריאות בבתי הכנסת, על חזון העצמות של בית הקברות העולמי. והנה ביום הזכרון נורא ההוד שחל השנה, קרבו עצמות ששת המיליונים האלה עצם אל עצמו, ועלו לארץ ישראל חיל גדול מאוד. מארבע כנפות הארץ באה הרוח, נפחה בהרוגים האלה והביאה אותם למקור מחצבתם.

בשנות ראינו רעה ובשנות עמק הבכא, ידענו לדקלם את דברי הנביא החורצים בנשמותינו: "יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו". האם תמנו לגווע? האומנם נגזרנו לנו? הנה עוד לא אבדה תקוותנו התקווה בת שנות אלפיים. אין תקווה אנושית נוכח הזוועות המפלצתיות של אומות העולם, אבל נוכח הבטחת ה', שדבר אלוקינו יקום לעולם, אין עצה ואין תבונה.
מי שלא מצליח לעבור מעין לעין, ונותר עם דמעות העין האחת, נותר עם חזון העצמות היבשות בחלום חסר תקווה. רק מי שיודע שחזון העצמות הפך לחזון העצמאות, יכול להמיר את דמעות הכאב בדמעות של שמחה

הנה קמו דברי הנביא ועולים לעינינו: "כה אמר ה' ידוד הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל". הטחו העיניים מלראות? האין בנו עוד כוח להבין שששת המיליונים שחיים כאן היום, הם הם ששת המיליונים שהושמדו בשואה?

חזון העצמות היבשות הופך לעינינו לחזון העצמאות. רק מי שראה את הגופות המושלכות כדומן, על פני המחנות שנפתחו על ידי צבאות הברית, יכול למתוח את שפתיו בחיוך, לנוכח ששת מיליוני הגופות הבריאות, החיות בשמחה של עוצמת חיים בארץ ישראל.

אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אינו חלום. החלום הזה שבכל הדורות היה רחוק מהמציאות, הפך לחוויית חיים לאומית. יום השואה והגבורה, אינו רק עיניים דומעות על מה שקרה, הוא גם יום של דמעות שמחה. הדמעות המלוחות והצורבות, הפכו דמעות מתוקות ומלטפות. צריך לדעת לראות את המעבר בין הדמעות של העין האחת, לדמעות של העין השניה.

מי שלא מצליח לעבור מעין לעין, ונותר עם דמעות העין האחת, נותר עם חזון העצמות היבשות בחלום חסר תקווה. רק מי שיודע שחזון העצמות הפך לחזון העצמאות, יכול להמיר את דמעות הכאב בדמעות של שמחה.

"קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח", אומר שם הנביא ישעיהו. כשהחושך מכסה ארץ וערפל מכסה לאומים, כשהכל שרוי בעלטה, צריך לדעת לראות איך שעלייך יזרח ה' וכבודו עלייך ייראה. האור הזה מאיר, הזריחה הזאת זורחת. תפקחו את העיניים הסתכלו סביב.

שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך.