משירי ארץ אכזבתי

אני מצרף כאן כמה משירי יום העצמאות כמתנת חג פרטית לקוראיי המסורים. אפשר לגזור ולשמור למקרה הצורך

אבי סגל , ב' באייר תשע"ד

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

בשבוע הבא, כך טוען בתוקף לוח השנה, יחול יום העצמאות. או בשמו האחר: היום שמסדר כלכלית את עורכי הדין של אייל גולן. למקרה שאתם מעדיפים שירים מסוג אחר, אני מצרף כאן כמה משירי יום העצמאות כמתנת חג פרטית לקוראיי המסורים. אפשר לגזור ולשמור למקרה הצורך. למשל, אם לא יהיה לכם נייר אחר לנפנף בו.

 

נערה טובה יפת עיניים לנו יש בארץ ישראל

וילד טוב ירושלים הו מי פילל ומי מילל?

וישנם בהר גם מוסלמים, שמתנפלים על הקטנים

ואללה אכבר הם קוראים שם, מול יהודים חסרי אונים.

ארץ ישראל יפה, אך הריבונות אורחת,

והמשטרה צופה, סתם צופה לה ובורחת.

 

***

קום והתהלך בארץ בתרמיל ובמקל,

וודאי תפגוש בדרך שוב את ארץ ישראל,

בגבולות שישים ושבע זאת הארץ הטובה,

כל השטח שמעבר זה כיבוש של הצבא.

זאת אכן אותה הארץ, זו אותה האדמה,

אך לבנות בתים אסור כי יש לקרי גחמה,

לפחון במאחז יישלחו כל הכוחות,

מה אכפת לנו מולדת, העיקר זה השיחות.

 

***

ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת,

מי בנה ומי נטע? כולנו ביחד.

אני חיברתי שיר בארץ ישראל,

אז יש לנו ארץ, ויש לנו בית,

ויש לנו עץ, ויש לנו כביש,

ויש לנו גשר, ויש לנו שיר,

ואין לנו פולארד בארץ ישראל.

 

שאלה של אופי

השבוע החל שלב הטיעונים לעונש במשפט הולילנד. ראש הממשלה לשעבר והעבריין המורשע בהווה, אהוד אולמרט, הפתיע כשהחליט לא להביא עדי אופי בפני בית המשפט. חזקה על אולמרט שהיה יכול להביא עדי אופי מצוינים, אולי אפילו כאלה שאינם חברי מרכז מקבלי ג'ובים, אבל האיש החליט לוותר על התענוג.

ייתכן שההחלטה נובעת מיוהרה, מהרצון להימנע מההשפלה שבתחנונים לפני השופט. וייתכן פשוט שאולמרט לא מאמין בעדי האופי ובהשפעתם על גזר הדין. מכיוון שהאיש, בין יתר כישוריו, הוא גם משפטן ממולח, שלא לדבר על הצוות המלווה אותו במשפט הנוכחי – יש בכך כדי להרהר ולערער על חשיבות מוסד עדי האופי. האם זהו נוהג משפטי שיש בו ממש, או רק מראית עין של משפט צדק? האם אנשי ציבור, שרובנו נחשפים לאופיים כמעט מדי יום, צריכים בכלל עדי אופי? נראה שגם גזר הדין במשפט הולילנד לא יספק לכך תשובה חד משמעית.

חיים מהיד לפה

לא רבים יודעים, אבל בעבר הרחוק הייתה לי קריירה מבטיחה בספורט התחרותי. היא כללה אימון כדורסל אחד בקבוצת הילדים של אליצור תל אביב, ונקטעה בדיוק בשלב שבו הייתי צריך להחתים את ההורים כדי להגיע לאימון השני. לא יודע מדוע ההורים שלי לא הסכימו לחתום. ניסיתי לשכנע אותם שזה לא יפגע בלימודים, שאפשר לשחק כדורסל וגם ללמוד לתואר באוניברסיטה, אבל משום מה הם טענו כנגדי שד"ר ג'יי הוא לא ממש דוגמה טובה.

כיום, כמובן, לא היה לי סיכוי להשתלב בספורט המקצועני. ולא רק מפני שהוא דורש ספורטיביות ומקצוענות. גם זה, אבל גם כי בחיים לא הייתי מצליח לתרגל את עניין הדיבור לתוך היד. לא יודעים על מה אני מדבר? על הטרנד של השנים האחרונות, הפגע הרע של העידן התקשורתי, שמצא את דרכו אל ענפים שונים בעולם הספורט. אני מתכוון לרגע שבו שחקן – או מאמן, או שופט, או מוכר ההמבורגר ביציע – משוחח עם אדם אחר תוך שהוא מסתיר את פיו בידו האחת כדי שהמצלמה לא תקלוט את המידע החשוב והסודי.

מנהג הסתרת הפה חוצה יבשות, עמים ואיכויות משחק. הפרנויה והזהירות ממצלמות קיימות במידה שווה אצל כדורגלן מספרד, טניסאי זוגות מסרביה או שחקן בדמינטון מישראל. טוב, בדמינטון אולי לא. בכל מקרה זהו טרנד כלל עולמי, אף שאצל כל אחד הוא מבוצע באופן שונה: יש מי שמניח את כל כף היד, כמין גג מעל השפתיים הממלמלות, ויש מי שרק נוגע בקצות האצבעות כמלטף את שפמו, הדמיוני או האמיתי.

לעתים זה נראה פשוט מגוחך. באחד המשחקים של מכבי מול מילאנו, ניהל דיוויד בלאט שיחה עם אחד השופטים. בעוד מאמן מכבי מתאמץ לכסות את פיו בידו, השופט בחר לענות לו בפה גלוי, כך שאפשר היה לנחש בערך גם את דבריו של בלאט. כלומר, אם למישהו היה אכפת. כי למעט מקרים ספציפיים, כמו קללה ששיגר פעם כדורגלן מפורסם לעבר מאמן קבוצתו, קשה להבין מדוע נוקטים אנשי ספורט זהירות כה מופלגת. האם באמת העולם מתעניין בכל מילה שיוצאת מפיהם? ואם חשיפת דבריהם עלולה לגרום להם מבוכה ועוגמת נפש, לא פשוט וראוי יותר להיזהר במילים עצמן?