לאחרונה עלתה הצעה חדשה לפתרון הבעיה הקשה של מאות אלפי הגויים המתערים בתוכנו כישראלים גמורים: לגייר את ילדיהם בקטנותם. הבסיס ההלכתי לכך הוא שבגיור קטן איננו נזקקים לקבלת מצוות, שהרי קטן אין בו דעת לקבל, והגיור חל מכוח דין "זכין לו לאדם שלא בפניו", שזכות היא לו להיות יהודי.

גדולי הפוסקים כבר דנו בשאלה מה הדין במקרה שסביר שכשיגדל הקטן לא ישמור מצוות. הגרי"א ספקטור (מובא בשו"ת מטה לוי ח"ב סי' נ"ה) וכן פוסקים נוספים כתבו שבמקרה זה אין זו זכות לקטן, שכן עדיף לו להיות גוי כשר מיהודי רשע, ולכן אין הגיור חל. לעומתם יש פוסקים (הגאון הרב חיים עוזר גרודז'נסקי ועוד) שכתבו שבכל זאת זכות היא לו להיות יהודי, והגיור חל. אמנם גם הם לא פסקו זאת אלא במקרים פרטיים ובדיעבד, ולא כדרך לגיור סיטונאי מלכתחילה (לשון הגרח"ע: "שאין לבית דין כשר להזדקק בענייני גרות כאלה", שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כ"ח).

אך במצב הנוכחי, שבו אנו נתונים בבעיה חמורה כל כך של סכנת התבוללות כללית, יש הסוברים שמחויבים אנו לסמוך על המתירים אף לכתחילה ולגייר את ילדי העולים. יש להדגיש שאין הם מדברים על גיור גורף בלי תנאים, אלא רק על ילדים שילמדו כמה שנים בבתי ספר דתיים. אך מכיוון שמדובר במשפחות שאינן שומרות מצוות, ברור שהסיכוי שילד שמשפחתו הקרובה מחללת שבת ואינה שומרת כשרות ישמור מצוות הוא קלוש מאוד, גם אם הוא לומד עד גיל 14 בבית ספר ממלכתי דתי. לכן השאלה העקרונית של גיור קטנים שלא ישמרו מצוות נשארת בתוקפה.

מכיוון שתומכי הרעיון רואים בו הכרח גמור להצלת עם ישראל מהתבוללות - אין הם מעוניינים להעלות את השאלה בפני מועצת הרבנות הראשית ולהיות תלויים בהסכמתה. לשם כך הם יזמו את חוק הגיור שמטרתו להוציא את ענייני הגיור מסמכותה הבלעדית של הרבנות הראשית ולהעבירם לרבנים המקומיים.

על כך יש להעיר חמש הערות:

א. תומכי הרעיון מרבים להציג את עמדת הרבנות הראשית בסוגיה כ"חרדית". זוהי השפלת קרנה של תורה, שבמקום דיון רציני וענייני בשאלה כבדה זו, שכל הפוסקים דנו בה בכובד ראש, במשא ומתן של הלכה כדרכה של תורה – פשוט מתייגים את הדעה השנייה כחרדית, ודיינו. תיוגה של העמדה הנגדית כחרדית בגלל מסקנתה מרגיל את הציבור לחשוב שתפקידם של הפוסקים הוא לתקוע את החץ בתוצאה הרצויה ואז לסמן מסביבו את המטרה על ידי מציאת תקדים של פוסק שהקל במקרים מסוימים. לצערנו תפיסה זו רווחת בציבור ("ההלכה צריכה למצוא פתרון", "הרבנים צריכים אומץ להקל" וכדומה), אך רחוקה היא מאמיתתה של תורה. כך למשל מרן הרב קוק זצ"ל, עם כל אהבתו העזה להתיישבות החקלאית והשתדלותו התמידית לבוא לעזרתה – לא קיבל את דעת הפוסקים שהתירו באופנים שונים חליבה בשבת, ואסר בצורה מוחלטת כל חליבה שלא על ידי גוי, למרות שהייתה זו שאלה קריטית למשקים החקלאיים. גם במקומות שהקל – כגון היתר המכירה בשביעית והיתר שמן שומשמין בפסח – יגע לברר את הדברים על בוריים ולהשיב לכל טענה של האוסרים בעומק וביסודיות.

ב. בשאלה זו עצמה של גיור קטנים שלא ישמרו מצוות, הצגת העמדה השוללת כחרדית היא פשוט מגוחכת. גדול הפוסלים גיור כזה הוא מרן הרב קוק זצ"ל, שלא נזקק אפילו לטענה שאין זו זכות לקטן, אלא כתב שפשוט שגיור שאינו על מנת להיכנס בעול תורה ומצוות אינו גיור כלל (דעת כהן סי' קמ"ז). ובאופן כללי הרב זצ"ל, דווקא מתוך גודל אמונתו באתחלתא דגאולה שבדורותינו, התנגד מאוד להכנסת גרים לישראל שלא כראוי, וכתב שזה מעכב את הגאולה.

ג. כאמור לעיל מדובר בשאלה כבדה מאוד, שכן לדעת הפוסקים השוללים אין כאן רק מעשה לא ראוי, אלא אין זו גרות כלל. ונמצא שלא זו בלבד שהמגייר לא פתר את הבעיה, אלא עוד הוסיף שמן למדורה בהכניסו גויים גמורים לעם ישראל כיהודים. נוסף לזה גם המכשירים לא התירו לנהוג כן לכתחילה, ובוודאי לא באופן גורף. במצב כזה, גם אם נסבור שהמצב הנורא של מאות אלפי גויים בארץ מחייב חשיבה מחודשת – לא ייתכן שרב או ארגון יעשו דין לעצמם ויכריעו לבדם בהלכה חמורה זו. כך נהגו גדולי ישראל תמיד, שכשהתעוררה שאלה שנוגעת לציבור רחב - לא הכריעו על דעת עצמם בלבד, אלא נועצו בשאר גדולי ישראל והתחשבו בדעתם.

ד. אחרי הדיון בין גדולי רבותינו כדרכה של תורה, ההכרעה מוכרחת להיות מוסכמת על ידי הגוף התורני הממלכתי – מועצת הרבנות הראשית. אמנם בגלות נאלצנו להסתפק בבית דין שבכל עיר בלי סמכות מרכזית, כפי שגם בחיי החול כל קהילה פעלה כיחידה עצמאית. אך עתה ב"ה חזרנו להיות גוי אחד בארץ, עם מדינה אחת וצבא אחד, וכך גם בחיי הקודש עלינו להיות עם אחד ולא שטעטלאך כבגלות. מכאן התנגדות רבותינו לבד"צים הפוגעים בסמכותה של הרבנות הראשית, וכך גם בשאלת הגיור שאינה שאלה פרטית במטבחו של כל יחיד, אלא שאלה הנוגעת לענייני הייחוס והחיתון של הציבור כולו.

נוסף לכך, סמכותה של הרבנות הראשית היא הערובה היחידה שלא יוכר גיור רפורמי. כל עוד יש סמכות תורנית מרכזית אחת המופקדת על כל ענייני היוחסין בישראל ומוכרת, לפחות בדיעבד, על ידי כל החוגים, גם החרדיים, אין הרפורמים מצליחים לפרוץ את החומה ולהיכנס. נטילת הסמכות מהרבנות הראשית ונתינתה לרבנים לא מוסכמים תיצור מצב של "שוק חופשי" של קהילות וחוגים שאינם יכולים לסמוך אלו על אלו, ותביא בהכרח להכרה בגיורים רפורמיים, שכן למה ייגרע חלקם בשוק זה.

ה. לא פחות חמור הניסיון לכפות עמדה הלכתית שנויה במחלוקת על ידי חוק. לא יעלה על הדעת שחברי כנסת שאין להם יד ורגל בעולמה של תורה יכריעו הלכות בעניינים חמורים שכאלה בכוחנות פוליטית. אם הייתה למשל מחלוקת מקצועית בין בכירי הרופאים בשאלה של חיים ומוות - לא היה עולה על דעתם של חברי הכנסת להתערב ולהכריע על פי מה שנראה להם כטובת החולה. לא פחות מכך אסור להסכים שחברי כנסת יתערבו בשאלה זו הנוגעת לקדושת ישראל, שרק תלמידי חכמים הלנים בעומקה של הלכה ויודעים את המשקל המדויק של הדעות השונות יכולים לבררה.

עלינו להיאבק נגד הניסיון לתת לכל רב מקומי סמכות גיור עצמאית, ולדרוש בתוקף שכל ענייני הגיור יהיו בסמכותה הבלעדית של הרבנות הראשית, כפי שהיה עד היום.