הם תכף עונים לי

תא"ל מוטי אלמוז , ה' באייר תשע"ד

תא"ל מוטי אלמוז
תא"ל מוטי אלמוז
צילום: פלאש 90

הם תכף עונים לי. הסברתי לאלוף הפיקוד. אביב מיד יתקשר ויגיד כרגיל, "פוצצנו, יצאנו. הכל בסדר." והשעות נקפו, והעיניים ראו וידעתי שהריח לא משקר. הם לא יענו לי יותר.

הייתי מפקד כוחות ההנדסה של פיקוד שלא פסק ממלחמה עקובה מדם בטרור המנהרות. לך כנוס את כל אבירי המנהרות, אמרו לי מפקדיי, ומצא את אותם המיוחדים שיהיו ראויים למשימה.

ומצאתי אותם. ובתוכם את אביב מאשדוד, את ליאור מתל אביב ואת זוהר מאופקים שעלה מרוסיה. אנשי מקצוע ויודעי נסתרות, שהרגישו בני בית במחילות של התופת בעזה.

נדרשו תעוזה וכוחות נפש אחרים לנבחרת הזו. חבורה שידעה שכל עוד יהיו מנהרות בעזה, גם בבית שלהם, לא יוכלו לישון בשקט. את היכולות הנדירות נשאו אביב, ליאור וזוהר באופן צנוע ואצילי;

את החוש השישי הנדרש לאיתור החור השחור ממנו מתחילה ולא מסתיימת מנהרה. את הידיים העדינות שיודעות למקם את חומרי הנפץ המסוכנים ביותר. את הנחישות להמשיך גם כשסביב רק ירי וירי. מעטים ידעו כמה חיים הצילו הידיים המחורצות שאחזו בחבל המשתלשל אל פיר המנהרה בביטחון ובעצמה.

הם דיברו בתנועת מבט. במחווה של יד. בניעה של ראש. וכשיצאו אל אוויר העולם של מעלה, לא הרבו במילים. רק מבטם והחיוך מלא הסיפוק, הבהירו לי פעם אחר פעם כי בחרנו את הנכונים מכולם.

כשהיו בדרכם לטפל בעוד מנהרה שנחשפה על ציר פילדפי, פגש את הנגמ"ש עמוס חומרי הנפץ, טיל נ"ט. הם עלו בסערה השמימה, מותירים אותנו כאן לחפש אחריהם, לבקש כל דבר שיוכל להעניק פתח לתקווה. שאולי עוד רגע והם עונים לי.

כל איש הנדסה קרבית שטיפל במנהרה, יודע כי ברגע שמשהו משתבש, זה רק אתה מול יכולותייך. השטח הצפוף והחיכוך המאסיבי הבהירו את תמונת המציאות האפשרית לכל אחד מחייליי. הם חוו איומי צליפה וירי טילי נ"ט באופן יומיומי, הם ידעו כי לעיתים לא עוזרים כל צעדי הזהירות אותם הם מתרגלים.

ובכל זאת, ברגע האמת, כשאספתי את צוותי המנהרות וסיפרתי להם כי הנורא מכל קרה, לא ידעתי כיצד אמצא את המילים שיאפשרו להם לרדת שוב אל מעמקי המחילות. מבטם הנבון ורוחם האיתנה, הבהירו לי מהר כי אין ברירה אחרת- "אנחנו נכאב היום, נכאב מאוד, ומיד נמשיך אל המנהרה הבאה."

כך היה, והמציאות המשיכה לגבות מאיתנו את המחיר הכבד ביותר מהר כל כך, כשהביפר צפצף, בעודי סופד לליאור וישינסקי בקרית שאול, ובישר על מותם של שני חיילי גבעתי, אלעד כהן ואיימן גדיר, בחיפושים אחרי אביב וזוהר.

השנים חולפות, ואני כבר רחוק מחומרי הנפץ וממעבה האדמה החבוי, אבל החבורה הזו, שוודאי הייתה מלווה אותי עד היום גם אם עוד הייתה ביניינו, ממשיכה וצועדת איתי.

אביב מביט בי מתדרך על המנהרות שממשיכות להחשף על ידי ממשיכי דרכו באוגדת עזה. ליאור מכין קפה או מבשל משהו כשאני נפגש בפיר חדש שנחשף. זוהר מתרוצץ עם חומרי הנפץ כדי לסיים בהצלחה עוד משימה. ואני חסר אותם, וכואב את לכתם של נעוריהם, של כוחם המופלא לייצר חיים עבור מדינה שהייתה חודלת מלהתקיים בלעדיהם ולולא רבים אחרים כמותם.