כוח התקווה

הרב יעקב גולדברג , ז' באייר תשע"ד

הרב יעקב גולדברג
הרב יעקב גולדברג
עצמי

רכישת השדה בענתות ע"י ירמיהו מאת חנמאל בן דודו, עומדת במוקד ההפטרה לפרשת בהר.

המתבונן מבחין, כי ירמיהו מצווה לבצע רכישה זו בעיתוי מאד לא מתאים. "הנה הסוללות באו העיר ללכדה והעיר ניתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה" וכו' " וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי.. קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים:?! (ירמיהו לב) מה פשר הרכישה המתבצעת בעיתוי כה לא מוצלח? ראשית, הבה ונעקוב אחר זהותו של המוכר: מוכר השדה הוא– חנמאל בן שלום, בן דודו של ירמיהו. אביו – שלום בן תקוה, הוא שומר הבגדים (של המלך) ואמו הייתה חולדה הנביאה. (מלכים ב' כב יד) שלום בן תקווה היה מצאצאי רחב הזונה. בן תקווה – על שם "תקות חוט השני". גם חולדה אשתו, הבן חנמאל, והנביא ירמיהו היו מצאצאי רחב. (ספרי במדבר פיסקא עח)

יש לראות את המונח 'בן תקווה' כביטוי המציין מהות, כמו הביטוי; "בן כפר", "בן כרך".

באם שמו ניתן לו על שם החוט ששלשלה רחב, הרי שחוט זה הוא מהות של 'תקווה', המהווה את הסיבה להצלתה. משמעות קביעה זו היא כדלהלן: "יריחו סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא". יש לתפוס זאת, לא רק במשמעות הפיזית, אלא גם במשמעות הרעיונית. יריחו הייתה המוקד של כל הכוחות בא"י. בעיר זו היו מיוצגים כל שבעת עמי כנען. (יהושע כד א) מכאן, שתמצית טומאת עמי כנען הייתה מקופלת בתוך יריחו.

רחב הזונה ישבה בחומה – לא רק מסיבות טכניות הקשורות למקצועה, אלא היא הייתה בעלת כוח רוחני שביצר וחיזק את טומאתה הרוחנית של יריחו, כחומה אשר אין יוצא ובא דרכה.

היה בה ברחב, חיוניות של יצרים, עם סממן של חיים ורענון, כוח שלעולם לא נותן לתאווה לחוש תחושה של שיגרה, אלא היא נשארת תמיד רעננה. זהו עומק דברי חז"ל (תענית ה:) כל האומר רחב רחב, מיד נקרי וכו' ביודעה ומכירה". מתוך עולם כ"כ רחוק ומוקף בחומות של טומאה, והעומד להיות מושמד מכח הציווי "לא תחיה כל נשמה",הצטרפה רחב לעם ישראל. צאצאיה, הם אשר יעמדו בחזית ההנהגה הרוחנית של האומה בסוף בית ראשון.

רחב וכל אנשי יריחו הגיעו להכרה; "כִּי יְקֹוָק אלוקיכם הוּא אלוקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת" ולכן, "וּנִשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא־קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם": אך רחב הייתה היחידה שעשתה את המהפך. היה בה את התקווה.

'תקווה' אינה רק אופטימיות, 'תקווה' מציינת מתיחת קו פנימי מתוך האדם אל הבורא (רמח"ל מאמר הכל בקיווי) גשר אמוני כה חזק, הנותן כוח ותעצומות להתמודד נפשית ורוחנית עם 'חומות מסוגרות שאין יוצא ואין בא דרכם'. המפגש עם רחב בכניסה לארץ ישראל, והצטרפותה לעם ישראל, בא לבטא את הכוח הנדרש לרכוש את ארץ ישראל,- כוח התקווה. על כוח זה יש לצעוד את מצעד החיים בארץ ישראל. כשנמתח קו כזה בנפש, ניתן לעבור עליו את שדות המוקשים הגדולים ביותר. עם היציאה לגלות, נדרשים חנמאל בן שלום בן תקוה – וירמיהו, צאצאי רחב, להיות שליחי הא-ל – לתת לעם את החבל האמוני להיאחז בו, ואשר דרכו יעלו מחדש לא"י. לא רק אופטימיות, בבחינת "יהיה טוב" – תלווה את הגולים. אלא תקווה; כוחות פנימיים חזקים, היכולים להתעלות מעל המציאות הקשה והבלתי הגיונית. בעזרתו, יצליח העם היוצא לגלות, לצלוח את החומות הנוראות שנכונו להם, אשר "אין יוצא ואין בא" דרכם.

אין דבר חסר משמעות כלכלית ולאומית, מאשר רכישת שדה בארץ בנימין, בעת הפריצה לירושלים והעלאתה באש. כל טקס המכירה וכתיבת השטר אין בו שום תועלת כאשר הריבון הופך להיות מלך בבל.

אולם, ריבון העולם רצה ללמד את היוצאים לגלות, כי המפתח לחזרתם – היא התקווה. עם ישראל ממשיך כאילו מלך בבל לא קיים. רכישת שדות בארץ ישראל אינה נובעת ממניעים כלכליים. אלא מהווה ביטוי להכרה שמקומם הטבעי של קיום התורה והמצוות– הוא ארץ ישראל.

ככל שהגולים יהיו בעלי עוצמה אמונית גבוהה, יוכלו לחזור לחיים רעננים מלאי קדושה בארץ ישראל. על כך באה ההבטחה האלוקית בהמשך; "כִּי־כֹה אָמַר יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל־הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל־הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת־כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם: וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים: (ירמיהו לב מב)

השבוע חגג עם ישראל את יום העצמאות ה-66. כמדומה שכל תוספת מיותרת. ההיסטוריה של עם ישראל וחזרתו לארצו כריבון אחר אלפיים שנות גלות, היא תופעה פלאית, אשר אין לה אח ורע בתולדות העמים. התקווה, הקו האמוני עם הבורא, בה היה אחוז העם במשך שנות גלותו, יכול לתת מענה לתופעה פלאית זו. "הִנֵּה אֲנִי יְקֹוָק אלוקי כָּל־ בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל־דָּבָר": (ירמיהו לב כז)