אחדות בלי הגבלה
אחדות בלי הגבלה

בימים אלו של ספירת העומר ניצבת בפנינו משימה להוסיף אהבת ישראל ולפעול לתיקונה של החברה. החזון של חברה החותרת לשוויוניות ואכפתיות, שמגלה דאגה לחלש, ומפגינה סולידאריות וכבוד תוך הענקת שיוון הזדמנויות לכל אחד, הוא אחד מאבני היסוד של עמינו.

הדאגה לחלקים מסוימים בעם נעוצה בהבנה שאף אחד לא זוכה להיוולד מושלם. מסיבה זו, אך לא רק בגללה, אין מקום להשתמש בתיאורים פוגעניים כמו מוגבלים, מפגרים או נכים כלפי אלה המכונים "חריגים". בכולנו גנוזים צרכים מיוחדים ולכולנו יש צד של נכות ומוגבלות כלשהיא. ייתכן שהתפיסה המעוותת באשר לחריגים נובעת מכך ששאלת "מי נורמלי" ברורה מאליה.עלינו להשריש בתוכנו תרבות של כבוד לכל אחד ובייחוד לבעלי הצרכים המיוחדים, זה על רקע שיפור שחל בשנים האחרונות, אך עלינו לעבור עוד כברת דרך

המסילה אל קבלת התורה, אל עבר היעד הנכסף של הגאולה, עוברת דרך אחדות וחיבור של כל קצוות העם ליצירה אחת שלמה וטהורה. האמצעי להשגה עליונה זו הוא באימוץ נקודת מבט מקבלת, מבינה ומכילה. עלינו להשריש בתוכנו תרבות של כבוד לכל אחד ובייחוד לבעלי הצרכים המיוחדים, זה על רקע שיפור שחל בשנים האחרונות, אך עלינו לעבור עוד כברת דרך.

כילד, נרתעתי לעתים מנכים על כיסא גלגלים או מאנשים עם חזות או התנהגות חריגה. היתקלות פתאומית איתם הייתה נוסכת בי תחושה נמרצת של רתיעה ודחייה. רק לאחר שבגרתי השתנתה נקודת המבט שלי, וכך גם האופן שהגבתי בשעה שנכחתי בקרבתם.

יש בדבריי קריאה להשאיר את הפחד מאחור ולגלות רצון להכיר נשמות ועולמות. על אף הקושי העצום יש להתחיל לפחות בשינוי הרגלי חשיבה עקומים ואימוץ אופן הסתכלות חיובי מתוך שאיפה גדולה לשלב אותם בתוך החברה. לסלול את השטח למציאות שבה הלב של כולנו מקבל ואוהב אותם, ולא מרחם או דוחה. שנרצה לראותם בתוכנו כשווים בין שווים.

כיום אני מעריך את האומץ שגילו הוריי לפני שנים כשלא היססו להביא את אחותי הסובלת מפיגור שכלי לבית כנסת או לצאת עמה לסיבוב בשבת בצהריים. לא עניין אותם מבטי האנשים והתלחשויות שאולי רחשו מסביב.

המקרה הזה מייצג מציאות טבעית ונכונה וניתן לראות בניצנים ראשונים של שינוי. מתחלחלת ההבנה שהתכנסותם במקומות סגורים לא תביא לפתיחות וקירבה, ותרחיק את השאיפה לשילובם במסגרות כלליות ו"רגילות" לכאורה, כמו קייטנות, בתי ספר ותנועות נוער. מסגרות חדשות ומבורכות מתווספות לאלו שכבר קיימות לצד המודעות למקומם בחברה שהולכת וגוברת.

אם לפני כן חלקנו הסתכל עליהם כשונים ומנוכרים, ולעיתים אף כ"חייזרים", הרי שכיום אפשר להגיד שהמציאות אחרת, ועל החברה בכללה לשאוף להרחיב ולהנחיל אותה בתוכה. אנחנו חולפים לידם כמעט מידי יום ברחוב, אולם רובנו פשוט לא יודעים מה לעשות וכיצד להתנהג במחיצתם של אנשים חריגים שגורלם לא שפר עליהם. אבל מציאות זו תיעלם רק אם נשכיל להכיר את הדמויות האלה ולהתבונן לתוך נבכי נפשם ונשמתם. לנגוע באישיותם הבריאה והשופעת חיוניות, שטבועה בהם שמחת חיים מדבקת.

עלינו לנצל את הימים האלה להתבוננות, לנפץ את הדימוי, להיפגש ולהכיר, ומצד שני, גם לקבל המון, והחשוב מכול- לעשות עוד כמה צעדים בדרך לאחדות אמתית.