המלל המוקצף

רותי איזיקוביץ , י' באייר תשע"ד

רות איזיקוביץ
רות איזיקוביץ
צילום: עצמי

ראוי לציין לשבח את מי שעדיין קורא את ספריו הרבים של עמוס עוז.

בעקיפין, זהו גם השבח היחידי שהוא ראוי לו. בצידם האפל קיימים מתי מעט בעלי טעם ספרותי לא-מקולקל, אלה היודעים על איזה שלב בסולם הקלאסיקה הספרותית הוא עומד, שאינם מושפעים מ"דעתו" של עדר מעריציו ההולך אחרי המשכוכיות המימסדיות. עדר הוא עדר. ואגב, כמו בכל עדר כבשים, יש בו רק מעט אֵילים (יסלחו לי הפמיניסטיות).

טרחתי להביע דעתי עליו בקצרה, משום שאותו קשיש קל לשון, דווקא ביום הולדתו ה-75 שערך לכבודו ה"מועדון לתרבות מתקדמת" בת"א, ירק מפיו את ה"מתוקים הסכריניים" ─ "נוער הגבעות ותג מחיר", על מנת להעלות על לשונו חידוש בטעם מר: ניאו-נאצים.

אילולא היה הוא בעל השמחה ואילולא היה המארח אותו מועדון, היה כינוי זה מתלבש ממש על מידותיו של הד"ר להכחשת השואה ולחינוך ג'יהאדיסטי, צאצא רוחני של המופתי הגדול ברוח שת"פ עם היטלר ─ מחמוד עבאס. כמעט ציטטתי מעוללות מערכת החינוך שלו, או מן הקוראן - מיהם היהודים ומאין חייבים להטיח בהם אבנים ולרוצץ את גולגלתם - אבל העדפתי לצטט את עוז עצמו: "... כת משיחית אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות, מתוך מרתפי ההתבהמות והסאוב, על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".

עוז לא עבר על מידותיו כאשר הכתיר את ה"פוגרומיסטים הרוצחים מהפינה האפלה של היהדות" כניאו-נאצים. אלה מידותיו משכבר הימים, אבל אפשר לפחות לשבח את טעמו. הוא למד סוף-סוף את סוד הצמצום, שלוואי והיה מצוי בספריו, במקום המלל המוקצף. את מה שאמר (לעיל) לפני שנים, סיכם ביום שישי במועדון 'צוותא' במשפט קצר: "מבצעי תג מחיר הם ניאו-נאצים". לא טעות. אם חשבתם שניאו-נאצים הם שוחטי משפחת פוגל באיתמר, מפוצצי בתי קפה ואוטובוסים בערי הארץ, מחנכי תינוקות לג'יהאד, מעריצי היטלר, או מנסחי אמנות "פלסטיניות" למיניהן, לא! הטעות כולה שלכם. הניאו-נאצים הם גם לא ה"אלמונים שציירו צלב קרס במהלך יום העצמאות על קברו של רב בגליל". הניאו-נאצים אינם אלמונים: "אירוע תג מחיר - הפעם בגוש עציון: ענפיהם של 32 עצי זית הושחתו סמוך ליישוב בת עין" (מאקו חדשות). לך וחפש ב"גליל" אלמונים. בבת עין תמצא אותם בקלות.

מעניין, אם לפני שירק במועדון את ה"מתוקים הסכריניים" התייעץ עוז עם בתו, ד"ר פניה זלצברגר, חוקרת מומחית ל'תיאוריה מדינית' על תקפות הכינוי הזה עבורם. (אגב, החוק המוצע לעונש על השוואה לנאצים, יהיה תקף גם לגבי 'ניאו-נאצים'?) היא התרעמה בזמנה על שני פרופסורים לא נאורים, משום שלפי הבנתה השוו את המשטר הניאו-דמוקרטי של אריאל שרון למשטרים ידועים בהיסטוריה הקרובה – אני והמדינה מעל לכל, המטרה מקדשת את האמצעים.

אם עלה בכם שמץ חשד, אז לא. אצל עמוס עוז זו חלילה אינה מחלת נפש בגינה מאשפזים בכפיה, משום הנזק שעלול החולה לגרום לעצמו או לסביבה. זהו עיוורון צבעים. כחול-לבן בוהק נראה לו כשחור או חום. אולי בגלל עירוב הצבעים בבגדי חיילי הגירוש. אילו הייתה זו מחלה, היו נמנים על חלליה אלפי הרוגים ונפגעים מידיהם של הניאו-נאצים הערבים.

כיוון שאמר מה שאמר, דנו בדבריו בכובד ראש יושבי השולחן העגול של איילה חסון, אותם פטפטנים המזדקנים לנו על האקרן ─ עודד גרנות, ארי שביט ואורן נהרי ומשובטיהם, ובצירוף הדוקטור לפילוסופיה והשר, יובל שטייניץ – קישוט "ימני" לצורך האיזון, דנו בצורך לשנות את הגדרת הטרור, מפני ש"תג מחיר" צבוע בצבע פושר וכבר לא עונה על צורך הדמוניזציה לאותם סדיסטים פוגרומיסטים ורוצחים (שוב, אל תבלבלו בינם לבין ציירי קברים בגליל).

אם כך, דינו של ה"תג" צריך להיפסק כטרור, אולי מפני שאינו עומד אפילו בקריטריון של "הסתה לרצח" או "מלים הורגות". כולה (במלעיל) גרפיטי, שאולי רק כרמי גילון יכול לנחש בו מיהם ה"טרוריסטים" ה"ניאו-נאצים" ששירבטו אותו בעברית עילגת, המתאימה לאינטליגנטים מסוגו של סוכן השב"כ אבישי רביב, אולי אפילו ממוצא ערבי. הם שירבטו, ממש במקרה, דווקא באתרים בהם אפשר לרכז במהירות די אידיוטים שימושיים – קיבוצניקים ומושבניקים מהשמאל- כדי להפגין אהדה והשתתפות בצער על עיטור מסגד ב"פשע שנאה", צערו של מי שמחר אולי ירצח את שלי דדון הי"ד במגדל העמק.

כרמי גילון, לשעבר המומחה ל"עבריינות אידיאולוגית" מהמחלקה נגד יהודים, ומי שעמד בעת רצח רבין בראש השב"כ ולא מנע אותו מסיבות השמורות עימו, אמר באותו דיון אצל איילה חסון, כי תג מחיר הוא טרור! יש להניח כי הנ"ל נסמך על הנחתו שעשרים שנה אחרי הרצח, הצעירים לא יכולים לזכור את מה שלא ידעו – מה שהסתירו כתבלבי המדיה מפניהם, והזקנים לוקים בדמנציה מתקדמת ואינם זוכרים את הסוכן הנ"ל, ש"הודה" ברצח ערבי, ואת גילון שידע שהנרצח נרצח בידי ערבים, אך מילא פיו מים.

ההצדקה היחידה שאפשר לנפק לגילון היא, שהוא זה הלוקה בסניליות, אלא אם כן הוא ממשיך בשקריו, בהם הוא מודה למעשה בספרו 'שב"כ בין הקרעים'. בשכחה מאותו סוג לקו גם איילה חסון וחבריה, שהיו יושבים כאילו אל שולחן הסֵדר בתפקידו של זה שאינו יודע לשאול.