תקלה או מדיניות?

האם יש תפיסה עקרונית מאחורי ההימנעות של משרד התרבות מלכבד אימהות ברוכות ילדים? מחקרו של פרופ' צוריאל על היתרון הלימודי של ילדים במשפחות גדולות

הרב אליעזר מלמד , ט"ז באייר תשע"ד

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: פלאש 90

על הפגיעה באימהות ברוכות ילדים

לפני כשבועיים עסקתי בערכה של מצוות פרו ורבו, ובחשיבותה הגדולה לקיומו של עם ישראל ולהתבססותו בארצו. בתוך כך ביקרתי את חברי הוועדה הציבורית שהשתתפו בבחירת מדליקות המשואות, שמכל ארבע עשרה הנשים שבחרו לא מצאו אפילו מקום אחד לאם למשפחה ברוכת ילדים.

היו נשים ששמחו מאוד על הכבוד שהענקתי לאותן נשים צדיקות שמוסרות עצמן לגידול משפחה גדולה. אחת הראתה לבנה, בוגר הישיבה שמשרת כקצין, את דבריי ב'רביבים', תוך שהיא מציינת בפניו כמה היא אוהבת לקרוא אותם.

אחרת כתבה לי: "תודה רבה על הדברים שהרב כותב על אימהות ברוכות ילדים. דברי הרב כמים קרים על נפש עייפה. כאימא שילדה לאחרונה את ילדה העשירי, כן ירבו, אני חשה כי החברה הסובבת לעתים אינה מעריכה את המשפחות שמוכנות לשאת על עצמן את הגדלת עם ישראל, ולעתים אפילו להפך. יישר כוח ותודה רבה" (יש בזה גם תשובה לצעיר שכתב: "כבוד הרב, מדוע אתה כל הזמן חופר לנו בראש עם פרו ורבו וערכי המשפחה?").
משפחות ברוכות ילדים מקרב הציבור הדתי תורמות מאוד למדינה, ילדיהן נוטלים חלק מלא בביסוס כלכלת המדינה והבנים משתדלים לשרת ביחידות הקרביות. לעומת זאת, משבר כלכלי חמור ניצב לפתחן של מדינות המערב, שיחד עם הפיתוח המדעי והכלכלי הזניחו את ערכי המשפחה וכעת אין להן מספיק צעירים שימשיכו לקיים את המפעלים והעסקים

היו שהציעו שכתיקון לכך עיתון 'בשבע' יעניק בכל שנה אות כבוד לכמה אימהות ברוכות ילדים.

ויש שהזכירו את ראש הממשלה דוד בן גוריון, שידע להעריך אימהות למשפחות ברוכות ילדים, והחליט על מתן מענק של מאה לירות לכל אם שילדה את ילדה העשירי (אמנם זה לא היה רעיון מקורי שלו, כי כך גם נהגו אז בברית המועצות, מולדת הסוציאליזם העולמי, כשהכתירו כל אם לעשרה ילדים כ'אם גיבורה' והעניקו לה זכויות יתר וכוכב מזהב).

המתריסים

והיו שהתריסו בטענה שאין שום ערך במשפחה ברוכת ילדים, ולהפך - על ידי הדיבורים על כך הגברים והרבנים מצליחים להשאיר את הנשים בבית ולשמור על השלטון שלהם.

ויש מי שטענה שכל מגמתה של הוועדה הייתה לעודד שוויון בין גברים ונשים, ולהראות שגם נשים יכולות להצליח כמו גברים, ולכן ברור שלא בחרה באם למשפחה ברוכת ילדים.

והיו שהתריסו וטענו שריבוי ילדים מעודד נחשלות כלכלית ותרבותית, והחברה הישראלית אינה צריכה לעודד ריבוי ילדים אלא להפך. והיה מי שציין את מאמרו של איש השמאל פרופ' אפרים יער "על משפחות ברוכות ילדים", שבו הוא מסיק שעדיף לקרוא למשפחות אלו "מרובות ילדים". לדעתו, "מבחינת שיקולי תועלת ומוסר גם יחד, אין סיבה שהמדינה תעודד ריבוי של ילדים במשפחה ותיתן להן סיוע באמצעות תמריצים אלו או אחרים", הואיל וילדי משפחות אלו נחשלים יותר מבחינה לימודית, כלכלית וחברתית.

התשתית האידיאולוגית

אכן, יש תשתית אידיאולוגית לכך שלא נבחרה אם למשפחה ברוכת ילדים להדליק משואה. זה פוגע במאבקן של הפמיניסטיות לשוויון. זה מדגיש את הערכים הלאומיים והדתיים, לעומת הרעיון שהאדם נמדד לפי הישגיו הכלכליים-חברתיים בלבד.

כמובן, תפיסה זו מתעלמת מערכי המשפחה ומהערך הלאומי החשוב של ריבוי ילדים, במיוחד לאחר השואה ונוכח ההתמודדות שלנו עם הבעיה הדמוגרפית. אנשי השמאל אוהבים כנראה להזכיר את הבעיה הדמוגרפית רק כדי לעודד מתן חלקים מארץ ישראל לערבים, ולא כדי לעודד ילודה בישראל.

ראוי היה שדובר משרד התרבות יבהיר את עמדת המשרד, האם העדרה של אם למשפחה ברוכת ילדים בין מדליקות המשואות בסימן 'זמן נשים' הוא אכן עמדה עקרונית, או שמא נפלה טעות מצערת. והאם בכוונת משרד התרבות למצוא דרך לתקן את המעוות ולהעלות על נס את תרומתן של נשים יקרות אלו, שזוכות להגשים את הערך הגדול מכול, מקדישות את חייהן להבאת חיים לעולם ומוסרות את ימיהן ולילותיהן לגידול ילדיהן וחינוכן, לתפארת העם והארץ.

שבירת המשוואה

אמנם כן, עלינו להתאמץ להוכיח כי המשוואה הקובעת שילדי משפחה ברוכת ילדים נחשלים יותר מבחינה לימודית וכלכלית אינה נכונה.

ואכן, פרופ' דוד צוריאל הראה במחקריו כי יש יתרונות לימודיים למי שגדל במשפחה ברוכת ילדים, שכן הילדים בה זוכים ללמידה מתווכת, וכך הם זוכים לקלוט את המידע מזוויות שונות, שמעשירות את תפיסתם. אגב, פרופ' דוד צוריאל מבר-אילן הוא אדם שומר מצוות, אוהב העם והארץ, ואילו פרופ' אפרים יער הוא איש שמאל חילוני. אולי כל אחד מעדיף לחקור את מה שחשוב בעיניו.

היתרון הלאומי

רוב המחקרים שנעשים בעולם בנושא משפחות ברוכות ילדים אינם מתאימים לציבור היהודי הדתי, שמעריך לימוד ותרומה לחברה. ואף על פי כן עלינו להתאמץ שיחד עם ריבוי הילדים, נזכה להעניק להם את החינוך המיטבי מבחינה ערכית ולימודית.

בפועל, ברור שמשפחות ברוכות ילדים מקרב הציבור הדתי תורמות מאוד למדינה. ילדיהן נאמנים לתורה, לעם ולארץ, נוטלים חלק מלא בביסוס כלכלת המדינה, והבנים משתדלים לשרת ביחידות הקרביות. לעומת זאת, משבר כלכלי חמור ניצב לפתחן של מדינות המערב, שיחד עם הפיתוח המדעי והכלכלי הזניחו את ערכי המשפחה, וכעת אין להן מספיק צעירים שימשיכו לקיים את המפעלים והעסקים. והמצב רק ילך ויורע, ואותם אנשים שמיעטו להוליד ילדים כדי להיטיב את מצבם הכלכלי, ייאלצו להתמודד עם ירידה משמעותית ברמת החיים בעקבות משבר קרנות הפנסיה.

ברכות הראייה למטיילים

מכיוון שבתי ספר רבים מוציאים בתקופה זו את התלמידים לטיולים שנתיים, ראוי להזכיר את ברכות הראייה שיש לברך במשך הטיול.

ואף שלכתחילה ראוי שכל אחד מהמטיילים יברך לעצמו, כאשר יש חשש שחלקם ישכחו לברך, אפשר שאחד יברך ויוציא את שאר המטיילים. ויש לשים לב שהמברך לא ראה את המראה המיוחד בשלושים הימים שקדמו לברכה, שאם ראה אינו יכול לברך, כי אין לו בו חידוש.

תקנת הברכה על נופים מרשימים

על חמישה נופים מרשימים תיקנו חכמים לברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית": על ימים, נהרות, הרים, גבעות ומדבריות (ברכות נד, א). שמתוך ראיית הנופים המיוחדים הללו אדם יכול להיפתח להתבונן בבריאה ולומר ברכה של שבח. וגם מי שאינו מתרגש מראיית הנופים הללו, כל זמן שראייתם נחשבת מרגשת בעיני רוב הבריות - חייב לברך.

ימים ונהרות

על ארבעה ימים מברכים בארץ ישראל: הים התיכון, ים סוף, ים כינרת וים המלח. אבל על אגם שנוצר על ידי סכר שעשו אנשים, גם אם יהיה גדול מאוד, אין מברכים, הואיל והברכה נתקנה כשבח למעשה הבורא ולא למעשי בני אדם.

על נהרות שבארץ ישראל אין מברכים, כי אינם גדולים מספיק.

הרים וגבעות

לגבי הרים, התנאי לברכה הוא שיהיו גבוהים במיוחד ביחס לסביבתם, ולגבי גבעות התנאי שצורתן תהיה מרשימה במיוחד, כגון שיש להן צוקים תלולים ומחודדים, כדוגמת הצוקים המרשימים שבמדבר יהודה. על ההרים הרגילים שבהרי יהודה, שומרון והגליל - אין לברך. אבל על ראיית גמלא, ארבל, מצדה וסרטבה מברכים, מפני שמראם מיוחד. וכן מברכים על התבור, שגובהו מרשים ויש לו מראה מיוחד.

הרים וגבעות שמברכים עליהם בארץ ישראל

כדי להמחיש את ההלכה, נזכיר את ההרים המפורסמים בארץ ישראל, שמטיילים נוהגים לנסוע כדי לראותם: בגולן - הר החרמון וגמלא; בגליל - ארבל, הר חזון, הר עצמון, הר מירון (בעיקר לכיוון צפון), רכס ראש הנקרה (בעיקר בחלקו המערבי); בשומרון ויהודה - הר גריזים והר עיבל, הר כביר, הר טמון, סרטבה, בעל חצור, כוכב השחר, מצדה, מצוק ההעתקים לכל אורכו בתצפית לבקעת ים המלח; בעמק יזרעאל - הר תבור, הגלבוע (בעיקר הר שאול); בכרמל - הר הכרמל מהמקומות שבהם הוא יורד בתלילות אל עמק יזרעאל או לים. בנגב ובאילת - המכתשים (מבט לתוך המכתש), הר ארדון (במכתש רמון), הר שלמה, הר צפחות.

מדבר

מדבר הוא מקום צחיח ושומם שיורדים בו מעט גשמים. גם על מדבר יהודה מברכים, ובתנאי שהמראה מעורר רושם, כגון שהולכים לטייל בתוכו וכל השטחים שמסביב שוממים, או שהולכים לנקודת תצפית כדי להביט במרחביו הצחיחים. אבל מי שרואה את המדבר תוך נסיעה שגרתית בכביש - אינו מברך. 

מי שרואה ביום אחד מספר נופים

אין ראייה של הר גדול אחד פוגעת בברכה על ראיית הר אחר, שאם יראה את החרמון וייסע אחר כך לגליל לראות את הר מירון - יברך שוב "עושה מעשה בראשית". ורק על ראייה של אותו הר בתוך שלושים יום אין חוזרים ומברכים.

מי שרואה יחד כמה נופים שצריך לברך עליהם, יברך על כולם ברכה אחת. למשל, מי שנמצא במקום שממנו הוא רואה היטב את ים הכינרת ואת הארבל, יברך על שניהם ברכה אחת.

מי שרואה באזור אחד כמה הרים מרשימים

מי שהולך לטייל באזור שיש בו כמה גבעות מיוחדות שצורתן דומה, מכיוון שכולן שייכות לאותו אזור ויש דמיון בצורתן, גם אם יראה אותן בזו אחר זו יוציא את כולן בברכה אחת.

נופים מרשימים שרואים במשך הנסיעה, מי שמתפעל מהם יברך "עושה מעשה בראשית", ומי שאינו מתפעל לא יברך. ואם עוצרים את הנסיעה כדי להתבונן בהם, בוודאי שצריך לברך.