על אולמרט, ריבלין ושחרור מחבלים

טורה של סיוון רהב מתוך העיתון "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , י"ח באייר תשע"ד

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1.

באוגוסט 1977 פרסם העיתונאי רפאל בשן ז"ל במדורו הקבוע ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם אהוד אולמרט (לא בוואטסאפ). הוא התלווה אז לחבר הכנסת הצעיר והמבטיח שמיצב את עצמו כלוחם עיקש בשחיתות השלטונית. כך נפתחה הכתבה: "לנסוע בימים אלה במכונית ה'וולוו' המיושנת של חבר הכנסת אולמרט זו חוויה מעניינת ומאלפת.

הנהגים, הנעצרים לידו ברמזור, פותחים את החלון וצועקים: 'אהוד, כל הכבוד! תמשיך! אל תיתן להם!'. עוברים ושבים מסמנים לו באצבעותיהם את האות 'וי'. ילדים מבקשים חתימות. והמוסכניק שאליו נכנסנו לתקן קלקול טכני אומר: 'בשבילך – אקספרס ודה לוקס!'.

"ח"כ אהוד אולמרט, ממושקף עם חולצה פתוחה, בעל לשון שנונה ומחשבה חריפה, נראה לי כנהנה מן הפופולריות שלו, אף שהוא מודע היטב לסיכונים האישיים והציבוריים שלקח על עצמו במסע חסר הפשרות שהוא מנהל כנגד עולם הפשע המאורגן בישראל".

וזה מה שבלט כל כך ביום שני בבוקר באולם 606 בבית המשפט המחוזי בתל אביב: הפער. לא רק הפער בין המשרה הרמה ביותר, ראש ממשלה, לבין מעמד של אסיר במדים, אלא הפער בין האופן שבו החלה הקריירה הציבורית של אולמרט ובין האופן שבו הסתיימה.

2.

פרשת השבוע היא פרשת "בחוקותיי". אפשר לתמצת אותה במילים: יתנו – יקבלו. לא יתנו – לא יקבלו. כלומר, אם ילך העם בחוקות התורה ובדרך הישרה, הוא יזכה לשלום, שלווה והצלחה. "אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו... ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתנה הארץ יבולה... וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ". ואם לא – רע ומר יהיה גורל העם: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה... והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית".

התורה משרטטת את שתי האפשרויות האלה באופן בהיר ומפורט, אבל מותירה את הבחירה בידי האדם ובידיו בלבד. הבחירה החופשית, כידוע, היא אחד העקרונות היסודיים ביהדות.

גם פסק הדין הדרמטי של השופט דוד רוזן שניתן השבוע, מעלה הרהורים על הבחירה הבלעדית של האדם כיצד לנתב את חייו. כי בעצם, כשהוא מתאר את האנשים, נאשם אחרי נאשם, זה תמיד מתחיל טוב. אפילו מרשים. רק אחרי כמה פסקאות, קורות החיים החיוביים הופכים למושחתים.

הנה דוגמה: "הלל צ'רני נולד בארגנטינה ב-1953, עלה ארצה, התגייס לגולני, נפצע במלחמת יום כיפור והמשיך בשירות מילואים. הוא סיים תואר שני במנהל עסקים, ולאורך השנים הוא ומשפחתו תרמו עשרות מיליוני שקלים למוסדות רבים וחשובים בארץ. הוא אזרח לתפארת, אות ודוגמה, מלח הארץ". אבל התיאור החיובי והנלהב הזה, שזה רק חלק קטן ממנו, מסתיים בהחלטה על שלוש שנות מאסר וחצי.

או למשל: "אורי שטרית נולד במרוקו ב-1952, למד בפנימייה, התגייס לצנחנים, סיים בהצטיינות יתרה תואר שני באדריכלות באוניברסיטת הארווארד, חזר לישראל והתבלט כאדריכל יצירתי ומקצועי". במקום להסתיים ב"ולתפארת מדינת ישראל" נגמר הטקסט בשבע שנות מאסר.

ויש פה אפילו קיבוץ גלויות. ארגנטינה, מרוקו, וגם רוסיה: "אביגדור קלנר נולד בברית המועצות ב-1943, התגייס להנדסה קרבית, נפצע פעמיים במלחמות ישראל, סיים תואר שני, פעל בהתנדבות למען תנו לחיות לחיות, בית לסין, תיאטרון היידיש ועוד". כעת קלנר יוסיף לרזומה הזה שלוש שנות מאסר.

שופט הוא לא פסיכולוג ולכן רוזן מפרט רק את העובדות. הקוראים של פסק הדין נותרים עם שאלה פתוחה על ההכרעות שננקטו כאן: מה הוביל את שורת הנאשמים הבכירים לסטות מהחיים הנורמטיביים שניהלו ולעבור לצד השני של החוק?

3.

שתי הערות בשוליו של הקרב על הנשיאות: ראשית, לא ברור למה מתפלאים פה כל הזמן מהעובדה שכך ההליך מתנהל. מה חדשני כל כך בדחיות, התלבטויות, קושי להכריע בין מועמדים וניסיונות לשנות את כללי המשחק באופן יצירתי ומוזר? בואו ניזכר בטלנובלה הממושכת שליוותה את המינוי של נגיד בנק ישראל. או בניסיונות לשנות את הגוף הבוחר תוך כדי בחירת הרבנים הראשיים. ואפשר להתבונן גם בסאגת המינוי של יו"ר ועדת חוץ וביטחון, שהסתיימה רק השבוע. הליך מינוי הנשיא הוא המשך של מורשת מפוארת.

ושנית, ואולי גם כאן צריך להידרש לתחום הפסיכולוגיה: נתניהו השלים בעבר עם מיטב אויביו. ככה זה בפוליטיקה. הוא היה יריב מר של דוד לוי, עד ששילב איתו ידיים. כך גם עם אהוד ברק, בני בגין, דן מרידור, ציפי לבני, נפתלי בנט, שמעון פרס, אריאל שרון ועוד. עליות, מורדות, ושוב עליות. גם במקרים הנ"ל היו משקעים ודם רע, וגם שם זה לא תמיד היה רק סיפור אישי אלא גם זוגי. אז מה נשתנה הפעם? למה בעצם פיוס כזה לא יכול לקרות גם עם רובי ריבלין?

4.

הוויכוח התורן בין "הבית היהודי" ל"יש עתיד" פרץ בתחילת השבוע בגלל חוק שחרור מחבלים. החוק נכתב נוכח עסקאות שחרור החטופים האחרונות, שבהן ישראל שחררה אלפי מחבלים חיים תמורת חייל אחד (גלעד שליט) או תמורת אזרח ושתי גופות (טננבאום, רגב וגולדווסר). על פי החוק החדש – שבנט מקדם ולפיד מעכב – בעתיד לא ניתן יהיה לשחרר מחבלים שנידונו למאסר עולם. בשבוע הבא שני הצדדים ודאי ימצאו נושא אחר לריב סביבו, אבל השבוע יש לוויכוח הנוכחי גם רקע היסטורי:

ביום שני הקרוב יחול יום השנה ה-721 לפטירתו של המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי הרבנים בימי הביניים. בתקופה שבה חי נחטפו לעתים יהודים ובני הקהילה התלבטו אם לפדות אותם ובאיזה מחיר. פדיון שבויים נחשב מצווה גדולה, אבל מצד שני נוצר חשש מחטיפות חוזרות ונשנות של יהודים, שיהפכו ל"סחורה" מבוקשת בגלל שאחיהם מוכנים לשלם בעבורם מחיר גבוה.

בשנת 1286 נתפס הרב במהלך ניסיון לעלות לארץ ישראל, בניגוד לחוק, ונכלא בבית הסוהר הגרמני. הקיסר רודולף הראשון דרש סכום כופר עצום כדי לשחררו. הרב בתגובה לא הרשה לקהילה היהודית לפדות אותו תמורת סכום כזה, מחשש שהתקדים יביא עוד ועוד מאסרים דומים בעתיד. לא הייתה אז תקשורת המונים, הוא לא שלח קלטת וידאו מהכלא וגם לא פורסמו סטיקרים "המהר"ם עדיין חי". בקור רוח שהוא כמעט בלתי נתפס סירב הרב במשך שנים ארוכות להיכנע לסחטנות הקיסר, המשיך ללמוד ולכתוב במעצר, ולבסוף נפטר בכלא. אפילו אחרי פטירתו, סירבו השלטונות הגרמניים במשך שנים לשחרר את גופתו לקבורה. על מצבתו נכתב גם תאריך הפטירה שלו וגם תאריך הקבורה, שבע שנים אחר כך.

הרב – הסבירו תלמידיו – סירב לסטות מהקביעה העתיקה של חז"ל בתלמוד: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן (מחירם), מפני תיקון העולם". כלומר, תשלום מחירים מופקעים בעסקאות כאלה אולי יביא לאנחת רווחה במקרה הספציפי שלפנינו, אבל לאורך זמן – זה יקלקל את העולם וסדריו.