גם אני מסרב

השימוש הציני בחיילי צה"ל ככוח אדם זול לצורך משימות פוליטיות שנויות במחלוקת, הופך את גל הסירובים לפינוי יישובים ללגיטימי. מי שצריך לתת הסברים הוא לא החיילים אלא מקבלי ההחלטות.

יוסי דגן , כ"ג באייר תשע"ד

יוסי דגן
יוסי דגן
צילום: הלל מאיר/TPS

אחת לכמה זמן פורצת שערורייה תקשורתית חדשה כשנחשף סירוב פקודה חדש בשורות צה"ל מול הוראות לפגיעה באזרחים. צה"ל מגיב בדרך כלל בענישה מקומית, אך המחאה והסירובים פורצים שוב ושוב. די אם נזכיר את מחאת לוחמי גדוד שמשון בטקס ההשבעה בכותל ("שמשון לא מפנים את חומש") שהפכה לטרנד חם ביחידות ובגדודים רבים.

לשיא נוסף הגיעו הדברים השבוע, כשלוחמים וחיילים רבים שיתפו ברשת החברתית את תמונותיהם, ובהן הם נושאים שלטים המצהירים על חוסר הסכמתם לגרש יהודים. התופעה הפכה תוך זמן קצר לוויראלית ולוחמים מחטיבות הנח"ל, הצנחנים, גבעתי והשריון העלו אף הם תמונות עם הצהרות דומות לרשת.

מי באמת פוגע בצה"ל

מדהים לראות כיצד הפיקוד הבכיר, ובוודאי הדרג הפוליטי, עוצמים את עיניהם ואוטמים את לבם לכאב החיילים. כלא צבאי פה, הדחה שם, ובעיקר ניסיון לטאטא מתחת לשטיח. הדרישה מחיילים להשתתף בעקירת נקודות יישוב ובהריסת בתי יהודים איננה רק פשע נגד הציונות ואיננה רק פגיעה באחדותו ובעוצמתו של צה"ל. כפיית חיילים להפנות את משימותיהם נגד אזרחי מדינתם היא בראש ובראשונה תרמית ושחיתות מוסרית מהמעלה הראשונה, אשר דומה שאין לה תקדים בעולם הדמוקרטי.

במדינת ישראל, אשר בה קיים חוק גיוס חובה, מתקיים בין המדינה לחייל מעין חוזה אשר במסגרתו נותן כל צעיר שנים אחדות מחייו להגנה על המדינה ולפעילות ביטחונית והתקפית נגד אויביה הקמים עליה לכלותה. מן הצד השני הצבא אמור להפעיל את לוחמיו וחייליו אך ורק למשימות כאלה, והפוליטיקה למשל נאסרה בו לחלוטין.

במסגרת זו אמור החייל לבצע כל פקודה, גם פקודה שנראית לו לא נכונה, כולל פקודות שנויות במחלוקת כגון הוראות הפתיחה (האנמיות) באש או יציאה למבצעים מסכני חיים בקסבות ובכפרים, כשאפשר היה להפציץ מהאוויר. מן הצד השני אמורים חיילים להגן על יישובים ביו"ש, על קיבוצים בצפון או על נופשים בים סוף, גם אם אין דעתם נוחה מאורח חייהם או הימצאותם שם. כל עוד הפעילות היא צבאית-ביטחונית מחויב החייל לבצעה, ואילו המערכת הצבאית אמורה לספק לו משימות כאלה. ורק כאלה.

לכן, מדהימה כל פעם מחדש הציניות והקלות הבלתי נסבלת שבה הופך הדרג הפוליטי את חיילי צה"ל לחברת כוח אדם זולה וזמינה למלאכות פוליטיות בזויות, ובוודאי שנויות במחלוקת. הרווח הוא כפול: גם כוח אדם זול וממושמע, וגם הפיכת המשימה לקדושה מבחינה ציבורית מעצם עשייתה על ידי לובשי מדים. 

מדהימה לא פחות ההתמסרות של הפיקוד העליון בצבא למשימה זו, אשר פוגעת בראש ובראשונה בקונצנזוס של צה"ל, מכרסמת באחדותו ובהכרח פוגעת בכוחו המבצעי, כפי שנוכחנו לצערנו כמילואימניקים במלחמת לבנון השנייה. צבא שמרוכז בפעילות צבאית שאיננה מלחמתית (פצל"ם) כנגד אזרחיו, איננו מסוגל להיות מבצעי כדאשתקד בשדה הקרב אל מול האויב האמיתי.

בלי קשר לערכים, לציונות פשוטה ובריאה ולהלכות התורה, הדרישה מחיילים שהתגייסו על מנת לתת שלוש שנים לפעילות לוחמה והגנה להפנות את כוחם ונפשם נגד אחיהם, לאכיפת חוק סלקטיבית נגד יהודים ביו"ש, להריסת בתי אזרחים או סתם באופן תיאורטי לשדוד זקנות – היא חוצפה ועזות מצח. בוודאי שהיא מהווה הפרה של הברית בין הצבא למתגייס. לכן, לא החיילים שלא מוכנים לפעול נגד בני עמם במשימות אזרחיות שנויות במחלוקת צריכים להסביר את עצמם, אלא הפוליטיקאים הציניים שנותנים להם את ההוראה.

לאחר גירושי משא-נור והחרבת ביתי בקיץ תשס"ה (2005), הפסקתי לקבל זימונים למילואים. כשהתקשרתי בפליאה, נאמר לי שמי שפונה מביתו פטור לפי חוק משירות מילואים למשך שנה. זעמתי אז כפי שלא זעמתי הרבה זמן, ודרשתי במכתב רשמי להחזירני מיד לשירות המילואים. "הצבא איננו שייך לכם, ואינכם רשאים 'להתחשב בי' ולא לקרוא לי לשירות", טענתי - ומיד  הוחזרתי לשירות.

לאחר מלחמת לבנון השנייה, בשיחת תדרוך, נזכר מפקד ביחידה שפוניתי מביתי לפני שנה ושאל מה יקרה אם יגידו ליחידתנו להשתתף בדבר דומה. שאלתי אותו אם הוא יכול לאשר שאני מתנדב יותר מהרגיל בקרב קציני היחידה. כשענה בחיוב, הבהרתי לו שכל עוד הוא קורא לי לפעילות צבאית אני הראשון להתייצב, אך אם יקרא לי לחלל שבת שלא לצורך, לשדוד זקנות או לגרש יהודים – הוא יכול לשכוח ממני. בוודאי שלא אבוא, בוודאי שאסרב.

מה שברור הוא, שכל עוד ממשיכה המערכת לאנוס את חייליה להקדיש את שירותם הצבאי לפעילות כזו, צה"ל וכולנו נראה למרבה הצער ירידת מוטיבציה ושחיקה במעמד מערכת הביטחון בציבור, וברור שנראה על מרקע הטלוויזיה יותר ויותר סירובי פקודה - ויראליים ברשת ואמיתיים בשטח.

הדבר החשוב יותר ברפואה, יגידו כל המומחים, הוא המניעה.