לקיחת סיכונים בראי התורה

הרב שלמה ריסקין , כ"ג באייר תשע"ד

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

"ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם: לראובן, אליצור בן שדיאור. לשמעון, שלמיאל בן צורישדי.

ליהודה, נחשון בן עמינדב". (במדבר א:ה-ז) מאז שהייתי צעיר, רוב העולם רואה את היהדות האורתודוקסית - אפילו בתוך העולם הדתי - כאורח-חיים שמרני, חשוך, מיושן, שבו אין נכונות לקחת סיכונים לאור אתגרים חדשים, שמעדיף להיות צב ולהכניס את ראש ואת הרגלים לתוך השריון כדי להתגונן. אחד מגיבורי פרשת השבוע שלנו, פרשת במדבר, מוצג במדרש כמי שטוען שקיום שמרני ובלי סיכונים אינו ברוח התורה.

זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה... לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר (תהלים קיד:ב): "הייתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו" - מה טעם הייתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו? משום ד"הים ראה וינוס" (שם ג). (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ל"ז עמוד א) לעמוד בצד אינו אפשרות עבור נחשון נשיא יהודה, שקופץ לים לפני המצרים. זה מה שגורם לקדוש ברוך הוא לקחת את הצעד הבא ולקרוע את הים.

וכן מעיר הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף צא, עמוד א): "אמר רב חנן בר רבא אמר רב: 'אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי, כולן בני נחשון בן עמינדב הן", אם כן, כמעט כל הדמויות שבמגילת רות, שעוד מעט נקרא אותו בשבועות, באות מנחשון. המדרש מדגיש לא רק שלקיחת סיכונים מאפיינת את צאצאיו של נחשון, אלא גם מברר איזה סוג של סיכון מועדף על פי התורה ואיזה לא. אפשר לראות את האומץ והנכונות לקחת סיכונים - או ההיסוס בעניין זה - כתימה הבסיסית של כל ספר במדבר. החומש הרביעי של התורה עוסק בהיסטוריה של עם ישראל במשך ארבעים שנה של נדודים במדבר. כשפותחים את הספר, אנחנו עדיין לא יודעים שבני ישראל ייענשו בארבעים שנה של נדודים, אבל בסיום הספר כבר ברור שבני ישראל נכשלו במבחן הראשון שלהם. כשהמרגלים חוזרים עם דו"ח מפחיד על הארץ המובטחת והאפשרות לכבוש אותה (במדבר י"ג-י"ד), בני ישראל מפגינים היעדר מוחלט של המידות הנדרשות: החלטיות, אומץ ואמונה. הם בוכים, הם רועדים, הם מתחננים לא להמשיך עם המשימה. הם לא מוכנים לקחת את הסיכון של מלחמה אפילו עבור כיבוש הארץ. הקדוש ברוך הוא מצפה שבני ישראל יגלו את האומץ לעשות את התנועות האמיצות והמסוכנות שבאות עם עצמאות ואחריות.

נחשון על שפת ים סוף מופיע כאנטיתזה של דור המדבר הפחדן. בגלל התעוזה שלו ללא חת, העם ניצל. אכן, הגאון מווילנא מצביע על ההבדלים הדקים בין שני פסוקים בפרק יד של ספר שמות, סיפור קריעת ים סוף:

(כב) ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם:

(כט) ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חמה מימינם ומשמאלם:

המדרש כבר מעיר: "'והמים להם חומה'—ראשון, ו'חמה' שני; מלמד שרצה היום לנער את ישראל כמו שניער מצרים, ולפיכך כתיב 'חמה.' הגר"א מסביר שפסוק כ"ב מתייחס לנחשון וסיעתו, שהיו מוכנים להקריב את עצמם ולקפוץ אל הים הסוער. הקדוש ברוך הוא עושה נס בשבילם, שהיבשה עולה בתוך היום ונעשה להם חומה מצד ימין ומצד שמאל. פסוק כ"ט מתייחס לשאר בני ישראל, שנכנסו רק אחרי שראו את היבשה שבתוך היום—אכן חומה, אבל גם כן חימה!

לקיחת סיכונים של נחשון עובר באופן תורשתי לבנו אלימלך ונכדו בועז. לכן, מגילת רות נותנת לנו עשר דורות מפרץ עד דוד המלך, ונחשון מופיע באמצע, הדמות המרכזית בתקופות האבות והדור של המלך, משיח ה'. בעוד שנחשון ובועז זוכים לשבח בלקיחת הסיכונים שלהם, אלימלך זוכה רק לגנאי.

בזמן הרעב הנורא שמגיע לבית לחם, עירו של אלימלך, הוא אורז את הכול, לוקח את המשפחה ומחליט להתחיל חיים חדשים בארץ מואב. בלי ספק, זה מגלה את האומץ של אלימלך—הנכונות להיות גר בארץ נוכרייה. אבל המניע שלו הוא חמדנות. הוא מסרב לחלק מאוצרותיו לקרוביו הרעבים, והוא מוכן לעזוב את ארץ מולדתו והשורשים הקדמונים כדי להציל את חשבון הבנק שלו. לכן, האסון מגיע. אלימלך מת ובניו, באופן בלתי-נמנע, מתחתנים עם מואביות. אז בניו גם כן מתים, ככה שקצירו של אלימלך היא רק אבדון—מנקודת המבט היהודית.

מצד שני, בועז לא עוזב את בית לחם במשך הרעב. מול האתגר, הוא עושה מעשה של חסד לנעמי, לגאול את חלקת שדהו של אלימלך וגם להתחתן עם הנוכרייה - רות הגיורת. בועז מקבל את החוב הפיננסי ואת הסיכון החברתי שמגיעים עם החתונה. צאצא האיחוד הזה הוא דוד המלך, משיח ה'.

לקיחת הסיכון של אלימלך מבוססת על רדיפת בצע ועזיבת המסורת; סופו הוא מוות ואבדון. לקיחת הסיכון של בועז מבוססת על גמילות חסדים, וזה מביא את הגאולה. הדיאלקטיקה של אלימלך ובועז היא נושא איתן בעולם היהודי. הסיכון הוא חיובי ואף מחייב, מנקודת המבט היהודית. השאלה שאנחנו חייבים לשאול היא: מה המניע? זה משפיע על התוצאה.