מהו "יום ירושלים" בשבילנו

הרב איסר קלונסקי , כ"ה באייר תשע"ד

הרב קלונסקי
הרב קלונסקי
עצמי

אנו חוגגים בחודש אייר גם את יום העצמאות וגם את יום ירושלים בהלל ובהודעה לקב"ה.

את יום העצמאות אנו חוגגים על הקמת מדינת ישראל ועל נצחון המלחמה במלחמת הקוממיות, ואת יום ירושלים לכבוד שחרורה של ירושלים משעבוד לגויים והחזרת מקום המקדש לשלטון ישראל, וגם על נצחון המלחמה במלחמת ששת הימים עת אויבינו איימו עלינו לבלענו וכלותנו.

ועדיין... שואל אדם את עצמו למה לנו חגיגת שני הימים? האם לא די לנו ביום אחד? והלא שניהם הם בבחינת "מענין לענין באותו ענין"?

עליתי פעם אל רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל ושאלתיו: ילמדני רבנו מה בין יום העצמאות לירושלים? וכך השיבני: "נחית בחסדך עם זו גאלת" – זה יום העצמאות, "נהלת בעזך אל נו הקדשך" – זה יום ירושלים. עד כאן דברי רבנו.

ואכן הקמת מדינת ישראל היא שיאה של התנועה הציונית, אתחלתא דגאולה של ציון וארץ ישראל ושל "עם זו גאלת". אבל עדיין מורגש חסר במהלך האתחלתא דגאולה, חסר עומק, חסרה המשמעות של דבר ה', של גאולתה של ירושלים, של ההתקרבות אל נו הקדשך, אל "זה אלי ואנווהו".

הקמת המדינה היא נס במלוא מובן המילה. הנצחונות הצבאיים במלחמת העצמאות הם בלתי סבירים באופן ריאלי. עם קטנטן בכמותו, עם סטן בידיו, נוצח במלחמתו את שבעת עמי ערב שקמו עליו. הם היו בעלי צבאות מחומשים עם חילות אוויר וארטילריה. הם היו צבאות מאומנים ונתמכו צבאית ע"י מעצמות גדולות. אנו עמדנו מולם רק עם עוז הרוח של הישוב ולוחמיו וסייעתא דשמיא של הקב"ה מנהיג צבאות ישראל ויכולנו להם. ממש "נתתה ליראיך נס להתנוסס" (תהילים ס'). המשמעות המעשית והאידיאולוגית של הקמת מדינת ישראל היא רחבה מאוד והיא מתפרסת לרוחב כל החיים המעשיים, הפוליטיים, הערכיים והרוחניים של עם ישראל: שלטון עצמאי, פתיחת שערים לכל יהודי אשר יחפוץ, קיבוץ גלויות כמוהו לא היה מאז צאת עם ישראל לגלות בימי חובן בית שני. התפטרנו משעבוד מלכויות והלא "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד"(סנהדרין דצ"א:). פיתוח כלכלי, הפרחת שממות ארץ ישראל.

"הארץ נותנת פירותיה ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא"(יחזקאל ל"ו). התיישבות במרחבים רבים ועצומים בארץ ישראל "וירישתם אותה וישבתם בה"(דברים י"א). ישובים חדשים למאות, ערים-גדולות חדשות ועוד ועוד. ע"י הקמת המדינה "התפטרנו" מאיום "שלושת השבועות" למאן דעדיין חש להו. פיתוח חיי תורה בארץ, ישובים שלמים שומרים משמרת הקודש, ישיבות למאות בני תורה, אלפים ורבבות חובשים את ספסלי בית המדרש והוקמו היכלי תורה ללימוד יהדות וחסידות. תחייתה המלאה של שפת הקודש, ספרות עברית כללית ותורנית, פיתוחים מדעיים ואף נושאי פרסי נובל – שכולם בידיים יהודיות. כל אלה לא היו קורים ומתרחשים כאן ללא הקמת מדינת ישראל. הם כולם בעלי ערך כללי וערכי ותורני עצום. "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון"(ישעיהו מ'). זהו נס הקמתה של מדינת ישראל, של תקומת ציון.

אבל עדיין קיימת התחושה של חוסרים משמעותיים בצד של "מבשרת ירושלים". קיימת תחושה של חוסר ריכוז, הכוונה, עומק וגם רוחב של התוכן הרוחני האלוקי של כל מה שמתרחש כאן בארצנו ובמדינתנו. חסרה לנו מאוד הבחינה של "הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים".

אם חפצים אנחנו שמדינת ישראל תפסיק להיות מדינה רגילה שאיננה אלא "חברת אחריות גדולה" של יהודים, אלא שהיא גם תתחיל להיות "יסוד כסא ה' בעולם", שהיא תתחיל להיות מדינה אידיאלית "שבהוויתה חקוק התוכן שיהיה ה' אחד ושמו אחד"(ראה שער מוסר הקודש פרק קלו בס' אורות הקודש למרן הרב זצ"ל) – אם זהו חפצנו, אזי עלינו מוטלת החובה להניף גם את הדגל של "דגל ירושלים".

"ציון" ו"ירושלים" נמצאות הן זו אצל זו. מאז ראשית תולדתנו התבלט שם "ציון" בהבטאת מלכותנו... אמנם "ירושלים" מבטאת בהבלטתה את המטרה של קדושתנו מצד עצמה, בתור המגמה היותר גבוהה באידיאליותה של הויתנו הישראלית. לזאת מרימים אנו את "דגל ירושלים". בגאון ובאומץ נישא את דגלנו. (מרן הרב זצ"ל בקול קורא לדגל ירושלים)

זוהי משמעותו המיוחדת של יום ירושלים: לנהלנו בעוז אל הקודש, שנרים את קולנו בכח לבשר את התוכן של מבשרת ירושלים ונניף את דגלה של ירושלים.

בשנה האחרונה התגלו במפורש כמה ממוקדי הכח הפועלים נגדנו.

למשל: אחד ממובילי הסכם אוסלו לא חשש מלספר, כי מה שהדריך אותו ואת חבריו לקדם את ההסכם יותר מכל היתה הדאגה לכך שהמדינה לא תיהפך למדינה יהודית יותר מדאי. לא השלום עם אויבינו, לא "קץ הסכסוך" אלא סכנת ההשתלטות כביכול של רוח ישראל סבא על המרחב הציבורי של מדינת ישראל. שמדינת ישראל תהיה יותר מדאי מדינה "יהודית".

ועוד: אחד ממובילי דעת הקהל בארץ בעד ה"התנתקות", שהוא כיום שר בממשלה, לא פוחד מלומר כי הגורם הראשי לתמיכה במהלך ה"התנתקות" היה החשש והפחד מפני חוסנו והתעצמותו של הציבור הדתי-לאומי.

זאת ועוד: מה משמעותו של גל החוקים האנטי-דתיים המתחדשים חדשות לבקרים בימים אלו, אם לא הרצון להתנכל למעט שנותר ממסגרת היות המדינה מדינה יהודית בצד היותה מדינה דמוקרטית. מהו הכח המניע וה"מרופד" בכל כך הרבה כסף זר, שמסבב את ההתקפות מידי שבוע בשבוע על בדתיים, הרבנים, החרדים והמתנחלים, אם לא הרצון לגמד, להשפיל ולשתק את הציבור שלנו שפועל לקצת יותר יהדות במרחב הציבורי של מדינתנו.

אבל לצערנו לא רק כוחות מבחוץ פועלים נגדנו. נדמה שבענין זה חלה גם נסיגה בקרב הציבור שלנו. אולי התעייפנו?! ואנו, כמו תמיד, לא מתעוררים או מאחרים להתעורר. עומדים אנו נבוכים, חסרי מעש ובלתי מוכנים למאבק על דמותה של מדינתנו. על אף החיזוק הפוליטי קיבלנו, איננו יודעים לנצל אותו ולמנף את המאבק ואנו עסוקים בכל מיני "טלאים" ותירוצים. אנו מכסים את עשייתנו או את אי-עשייתנו בטיעוני "דאגה לכלל ישראל" ו"אחריות ציבורית" ורק את ביתנו שלנו אנו זונחים.

להרים את הדגל אנו קרואים. לא נסתפק בהרמת הנס להתנוסס של עצמאותנו, אלא נרים בעוז ובכח את דגלנו "דגל ירושלים". נצבור כח ציבורי לא בפשרנות ובבינוניות אלא להיפך, בקריאת שם המפורש של מאבקנו. אנו נאבקים על דמותה רוחנית של מדינתנו שלא תהיה כ"מדינת כל אזרחיה" אלא שבראש ובראשונה תהיה "מדינת היהודים", מדינת היהדות, מדינת ישראל האידיאלית שנושאת בגאון את דגל ירושלים. זהו יום ירושלים שלנו.

"נחית בחסדך עם זו גאלת" אבל גם נחתור למטרה של "נהלת בעזך אל נוה קדשך".