ראש מועצת החכמים שלנו

כישרון הכתיבה של אורי אליצור ז"ל היה גם כישרון הנהגה. לעתים קרובות הוא הצליח לסובב ב-180 מעלות את ספינת המחשבות של ציבור שלם

חגי סגל , כ"ו באייר תשע"ד

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון

קבצן חסר בית הדגים לי פעם את עוצמת ההקשבה לאורי אליצור. זה היה בשנות ה-90, לא זוכר בדיוק באיזו שנה, אך זוכר היטב את השעה: 12:07 בצהריים.

הקבצן שכב בצמוד לקיר של תחנת 'אגד' הישנה ברחוב יפו בירושלים, אחוז תנומה לכאורה. פתאום הוא הזדקף, נבר בקדחתנות במצעים הסמרטוטיים שמתחתיו, שלף טרנזיסטור וסובב אנה ואנה את כפתור התדרים עד שהתביית על התחנה שחיפש. מן המקלט בקעו הצלילים המוכרים של הפינה היומית 'שבע בערוץ שבע', ומיד אחריהם הפתיח הקבוע – "שלום, כאן אורי אליצור".


אורי היה מאמר המערכת של התחנה ושל הימין כולו. כולם הקשיבו לו, כולם קראו אותו. ב'נקודה', ב'חדשות', ב'ידיעות אחרונות', ב'מעריב' וכמובן ב'מקור ראשון'. הוא היה מעצב דעת קהל במובן הפשטני של המונח. אנשים רצו לדעת מה אורי חושב כדי לדעת מה לחשוב בעצמם. שיקול דעתם הוכפף לשיקול דעתו. כישרון הכתיבה שלו היה גם כישרון הנהגה.

מעצב דעת קהל במובן הפשטני

במשפחה סיפרו שכבר בגיל ארבע כתב סיפורים. כנראה רכש את האומנות הזו מאמו, סופרת הילדים רבקה אליצור. בערבי הווי של הנח"ל המוצנח, זירת שירותו הצבאי, היה מאלתר מקאמות על המקום. פעם פרסם ב'ידיעות אחרונות' מאקמה נגד בכיר המאקמיסטים חיים חפר, אך רוב כתיבתו הייתה על טהרת הפובליציסטיקה. מימין ומשמאל לא נמצאו מתחרים ליכולת שלו לפשט רעיונות ולהגיש אותם לקוראים ככפיות של מאכל גורמה. הוא לא הצטעצע במילים גבוהות או בלהטוטי לשון, ובכל זאת הילך קסמים על קוראיו. הוא גם ידע לכתוב מהר, בדרך כלל ברגע האחרון, הרבה אחרי הדד-ליין, אבל תמיד בצורה הכי משכנעת שאפשר. דרשותיו המעטות בלילות שבת בבית הכנסת בעפרה הכילו רעיונות שקשה לשכוח.

בלשון המעטה, למדתי ממנו המון. כולנו היינו תלמידיו.

לעתים קרובות הוא הצליח לסובב ב-180 מעלות את ספינת המחשבות של ציבור שלם. כשכתב לאחרונה מאמר הסתייגות מגינויי הימין לתופעת 'תג מחיר', הגינויים נקטעו כמעט בבת אחת. בזכות אורי הבינו בימין שציוצי גינוי אוטומטיים רק משרתים את המזימה להטיל על כל המתיישבים אחריות שילוחית למעשים. גם בתקופת רצח יצחק רבין או הטבח במערת המכפלה אורי הדף באומץ מתקפות שנועדו לצורכי הפללה גורפת. איומי העמדה לדין לא הרתיעו אותו כשתמך בסירוב פקודה בקיץ 2005, או אפילו המליץ על התנגדות לא פסיבית. אורי חשב שאם לעמוס עוז מותר לאיים בפיצוץ גשרים במקרה של גירוש ערבים, מותר לו להשמיע איומים דומים כשהממשלה עומדת לגרש יהודים.

"סרבנות מצפון לא תהרוס את הצבא ולא תפורר את המדינה", כתב בלי למצמץ, "אין שחר לטענה שאם היום אתה מסרב לפקודה שהיא בעיניך איומה ונוראה בממדים היסטוריים, מחר כל אחד יסרב לכל עניין של מה בכך. ובעיקר אין שחר לטענה שזה ימוטט את הדמוקרטיה - להפך. גם אם יהיו (ואני מקווה שיהיו) אלפי מסרבים לפקודת העקירה של גוש קטיף, הדמוקרטיה הישראלית רק תרוויח מזה, והחברה הישראלית תהיה שלמה יותר ורגישה יותר. אם יש משהו שמדאיג את הדמוקרטיה הישראלית, אלה האיומים על החיילים וסדרות החינוך מחדש, שבהן מפחידים אותם כאילו סירוב יהרוס את המדינה, יפרק את החברה ויביא למלחמת אחים" ('ידיעות אחרונות', 4.2.1995).

עימות עם עמוס עוז

"החיסרון של אורי שהוא רב אשכולות כזה", אמר לי פעם בחיוך אביו המנוח, פרופ' יהודה אליצור. זה היה אבחון מדויק. אף שאורי עצמו לא נעשה פרופסור, הוא היה פרופסור להמון דברים: יהדות, התיישבות, פוליטיקה, כושר ניסוח, עיתונות, הסברה. בשפה הלא גבוהה שלו ובטון האטי משהו הוא הכריע בקלות יחסית יריבים אידיאולוגיים רהוטים. לא הייתה בו יראת שררה או אימת ידוענים. "בוא נסכים בינינו שאני לא יותר ציוני ממך ואתה לא יותר שפוי ממני", התעמת עם עמוס עוז בשיחה המפורסמת בעפרה בסתיו 1982.

כשאהוד אולמרט בא לעפרה כדי להסביר את רעיון ההתנתקות, וטען ש"כל מי שהקשיב לדיבוריו של אריאל שרון על ויתורים כואבים לפני הבחירות היה אמור לדעת שזה מה שיקרה" – אורי הסתער עליו חזיתית. "אף פעם לא אמרתם שתתנהגו כמו מרצ אחרי הבחירות", צעק על אולמרט, "אפשר לעשות ויתורים כואבים בלי לפרק אף יישוב". אחר כך הזהיר שאף מתיישב לא יעזוב את ביתו כמו ילד טוב ימית. כן, למרות מזגו השקט והרגלי החיוך שלו הוא ידע לכעוס כשצריך. באחת מישיבות המערכת ב'מקור ראשון' התפוצץ בתגובה לדברי לעג שנכתבו באחד המדורים על הרב עובדיה יוסף. חוש המידה ההיסטורי שלו אמר שהרב ייזכר גם בעוד 500 שנה כאחד מגדולי הדור, ומי אנחנו שנשפוט אותו בגלל עמדה פוליטית חולפת כזאת או אחרת.

אורי, שהוריו קראו לו אוריהו יחיאל, גדל בשכונת רחביה בירושלים. בתיכון למד בישיבת 'נתיב מאיר' אך נפלט משם כבר בשישית עם עוד קבוצת תלמידים שובבה ועשה בגרות אקסטרנית. כשהשתחרר מהצבא התגייס לישיבת 'מרכז הרב', ובמשך שנה אחת חלק חדר עם הדובר הבכיר האחר של דור הכיפות הסרוגות, חנן פורת. משם המשיך לחוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית, הסתפק בתואר ראשון ופנה לקריירת הוראה שנקטעה בעודה באיבה על ידי הרפתקת ההתיישבות.

פעם סיפק לי שתי תשובות על השאלה מתי הצטרף 'לגוש אמונים':

תשובה א': "כבר ב-1965. היינו קבוצה קטנה של דתיים בנח"ל, משוכנעים שחובה להוכיח שאנחנו שווים לפחות כמו החילונים, ועל אף שפקודות מטכ"ל מאפשרות להתפלל בזמן של התעמלות הבוקר קמנו חצי שעה לפני כולם, על חשבון שעות השינה היקרות, כדי לגמור את התפילה לפני מסדר ההשכמה. אבל מה, בראש חודש התעוררה בעיה. ניגשתי באי נוחות מסוימת למפקד ואמרתי לו שמחר אין ברירה - התפילה ארוכה ולא נספיק להתעמלות בוקר. 'ידעתי שבסופו של דבר הדוסים ינסו להשתמט', הוא אמר לי בתרועת ניצחון. התרגזתי עליו ואמרתי שאם זה ככה, אז לא רק מחר אלא גם הלאה ננצל כל בוקר את זכותנו ולא נקום יותר לפני כולם. באותו רגע הצטרפתי ל'גוש אמונים' לפחות מבחינה נפשית".

תשובה ב': "בתחילת קיץ תשל"ד (1974) הייתי במילואים בהר דוב. באיחור של שלושה ימים התגלגל אליי עיתון עם תמונות חיילים שגוררים מתנחלים בשומרון. הסתכלתי והזדעזעתי. ביום שהשתחררתי אמרתי ליעל, אשתי, ששם מקומי, עם המתנחלים. היא אמרה שגם היא הגיעה לאותה מסקנה. למחרת נסענו לקריית-ארבע, למנחם פליקס, כדי להתגייס ל'גוש אמונים'".

בתוך שלושה חודשים אורי היה כבר חבר במזכירות של גרעין אלון-מורה, אבל מהר מאוד ערק לגרעין אחר. "הגעתי לעפרה בגלל קטנות אמונה", סיפר לי, והסביר שלאחר שישה-שבעה ניסיונות כושלים להתיישב באזור שכם נפתחה פתאום דרך להתיישבות חצי ממלכתית בעפרה, והוא חשבתי שהרצינות של המתנחלים עומדת למבחן. "עד לאותו רגע לא ידעתי אם ל'גוש אמונים' יש גם חיילים מלבד גנרלים. רציתי שגרעין אלון-מורה כולו יתיישב בינתיים בעפרה. במשך חצי שנה לעגתי מעפרה לאלה שהמשיכו לשבת ברמת-גן ולהילחם על השומרון. חשדתי בהם בחוסר רצינות. רק בחנוכה הבנתי שטעיתי. למדתי משהו על אמונה ועל רצינות".

שתי אצבעות משדרות

בתחילת שנות ה-80 עבדנו יחדיו במערכת העיתון 'נקודה', בית הספר החלוצי לעיתונאות של הציונות הדתית. זו הייתה ההתנסות העיתונאית הראשונה של חתן פרס סוקולוב לעתיד, התנסות צדדית. אורי כיהן במקביל כמזכ"ל הראשון של תנועת 'אמנה', כיו"ר התנועה לעצירת הנסיגה בסיני וכאחד ממניחי אבן הפינה לתנועת התחייה ולתנועת מורשה.

בסוף שנות ה-80 שידכתי אותו, לפי בקשתו, עם העיתון 'חדשות'. העורכים שם אהבו את הכתיבה שלו, ולכן הצטערו מאוד כשהחליט לפרוש בעקבות מאמר בוטה של אמנון דנקנר נגד שר הפנים הרב יצחק פרץ. דנקנר השווה את פרץ לשרץ, ואורי סירב לכתוב בעיתון שמתיר לכותביו ביטויים כאלה. בתוך ימים לא רבים הוא נקלט ב'ידיעות אחרונות' ובתודעה הציבורית.


יום לפני החתימה על הסכם רבין-ערפאת בוושינגטון אורי חזה בעברית הפשוטה והחכמה שלו את אחרית ההסכם: "כל החלומות אומרים שהוא יביא שלום, כל ההיגיון אומר שהוא יביא מלחמה" (12.9.93). במאמר אחר קבע אורי שבלי נצרים לא יהיה ביטחון בשדרות: "שלושים המשפחות היושבות בנצרים נושאות על כתפיהן את הביטחון של כל הנגב הצפוני, ועד כמה שזה נשמע מוזר, אולי גם את שלומו של תהליך השלום" (23.11.94). שבע שנים אחר כך נפל הקסאם הראשון בשדרות והוכיח את צדקת הכותרת של הטור – "שתי אצבעות משדרות".

קסם הכתיבה האליצורי התבטא בין השאר ביושרה של הכותב וביכולתו להודות בחולשותיו. "אני מודה שאני לא יודע איך לנהל בתבונה את הוויכוח הזה", כתב בשיא המחלוקת על אוסלו, "כבר מזמן אני יודע את הסוד שמילים חריפות לא עושות אותי יותר משכנע אלא פחות משכנע. אבל כדי לנהל ויכוח רציונלי אתה צריך להבין איכשהו מה בראש של היריב שלך. אתה צריך לדעת לנסח את ההיגיון שלו ולהראות איפה הטעות. והפעם אני אובד עצות, ואין לי מושג מאיפה להתחיל. אני פשוט לא מבין כלום" (2.12.93).

ראש הלשכה

יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו שם עליו עין. אורי הצטרף לצוות יועציו שמאחורי הקלעים ולכותבי נאומיו. בליל המהפך של 1996, כשמדגמי הטלוויזיה הכתירו את שמעון פרס כמנצח, אורי עשה חשבון מהיר והכריז שביבי ניצח. אחרי כשנתיים נקרא לנהל את לשכתו. "תסלחו לי", נפרד מקוראיו ב'ידיעות', "אני נוטש את הפינה הזו בעיתון והולך לעבוד עם בנימין נתניהו. לפי מיטב שיפוטי האיש הזה הולך נגד הזרם ובכוונתו לשנות אותו. הוא מאמין שמותר ליהודי לעמול למען האינטרס היהודי. ברשותכם, קוראיי, אני הולך לעזור לו - לא כל כך למען העמדה הפוליטית, כמו למען הזכויות של המוסר הציוני ומשמעות הקיום הישראלי".

לרגל המעבר למשרד הכי חשוב במדינה הוא גם נפרד מעריכת 'נקודה'. לפי בקשתו החלפתי אותו. סיכמנו שזו החלפה זמנית, עד שיחזור מהפוליטיקה. לאורי זה היה חשוב, וגם לי. עכשיו כבר מותר לספר שלפעמים הוא היה קופץ מהלשכה למערכת כדי לרחרח את התוכן של הגיליון הבא ולוודא שלא יורדים בו יותר מדי על הבוס שלו. לשנינו היה ברור שכרגע הוא לא העורך, רק אורח עתיר זכויות. אורי היה בעד הסכם וואי, אני הייתי נגד, אבל לא רבנו - רק התווכחנו. הוא כאילו אמר: זכותי ללחוץ וזכותך לסרב.

לימים, בשעת הצורך, גם אורי עצמו כתב נגד נתניהו. הוא חשב שממשלת ישראל משלמת מחירים כבדים מדי תמורת שימור היחסים עם וושינגטון ואירופה. בין השאר תקף את התנהלותו בפרשת מגרון והאולפנה בבית-אל ("חיפש מלוכה ומצא אתונות", כתב עליו). תוך כדי כך המשיך לצאת ולבוא במעונו, כי גם לסביבה החשדנית של ראש הממשלה היה ברור שאורי הוא איש אמת שאינו נושא פנים או לוקח שוחד, ראש מועצת החכמים של נאמני שלמות הארץ. כמו הרוב המכריע של קוראיו ומכריו, גם בני הזוג נתניהו אהבו אותו. הענווה הבלתי מתרפסת שלו הייתה מהולה בביטחון עצמי חינני.

אורי היה הוגה הדעות היחיד שהצליח להניח על סדר היום הציבורי תוכנית מדינית ימנית – תוכנית הסיפוח. באזמל המתמטי שלו עלה בידיו להוכיח שצירוף ערביי יהודה ושומרון למאגר הבוחרים הישראלי לא יהפוך את אחמד טיבי לראש הממשלה. רק מעטים השתכנעו, אבל התוכנית עוררה ויכוח רבתי ופתחה ראשים. אורי האמין שעם קצת סבלנות היא תצבור תמיכה, כמו תוכנית המדינה הפלסטינית של אורי אחר לגמרי. הוא העריך את יכולת הדבקות של השמאלנים בחזונותיהם המדיניים, ובמידה מסוימת ניסה לחקות את שיטות התעמולה שלהם. בשנים האחרונות חזר כמעט בכל ריאיון ומאמר על הקביעה שהשמאל ניצח בקרב על התודעה, הימין ניצח בשטח ועכשיו צריך למצוא איזושהי פשרה בין שני המנצחים.

למרות נאמנותו החד-משמעית לרעיונות שלמות הארץ וכפירתו המוחלטת ברעיון המדינה הפלסטינית, הוא לא היה אטום ליוזמות פשרה ולא התפתה לחשוב שהכול אפשרי. כבר לפני 35 שנים כתב במסגרת ויכוח אידיאולוגי פנימי בעפרה ש"שבעצם ישיבתנו כאן יצאנו למאבק על עניין שנראה לכאורה אבוד, ומשום כך נראה לנו שעם קצת עקשנות אנחנו יכולים להשיג כל דבר. זה רושם מוטעה מאוד".

נאום פרדה

בסתיו שעבר, כרעם ביום בהיר, נודע שאורי חלה. כדרכו בקודש הוא לא ניסה להטיל איפול על מצבו. הוא היה אופטימי ומפוכח כאחת. עם תום המשבר הקשה ב'מקור ראשון' נחשב למועמד הטבעי לתפקיד עורך העיתון. ידענו שהרופאים פסימיים, אבל התפללנו שהאתגר המקצועי יזרים לו כוחות חדשים. אורי האמין בתפילות. להבדיל, הוא גם האמין בעתיד העיתון.

לפני פחות מחודש עוד הספקתי להסיע אותו למפגש הגורלי עם הממונה על ההגבלים העסקיים, שהיסס מאוד לאשר את עסקת הרכישה של העיתון. אורי כבר היה רזה וחלוש, אך השתתף בשמחה במשימת השכנוע. הממונה ואנשיו תהו אם נוכל לשמור על עצמאות מערכתית, והעורך הראשי אמר להם בביטחון שהוא כבר התנסה במבחני עצמאות קשים מאלה. כשצריך, סיפר, הוא יודע להתווכח גם עם ראש הממשלה. אחר כך נתן הרצאה קצרה ומאלפת על מצב הכוחות בעיתונות המודפסת וחיווה דעתו שהממונה יכול להירגע: גם אם העסקה תאושר ושלדון אדלסון יהיה הבעלים של עיתון נוסף בישראל, הימין יישאר במיעוט בשוק התקשורת כאן. הממונה אכן נרגע והעסקה אושרה, אבל אורי לא זכה לערוך בפועל את העיתון יותר משבוע-שבועיים. תקופת כהונתו הייתה קצרה עד כדי אכזריות. היא כללה בעיקר הנחיה להפיק גיליון חגיגי ככל האפשר לכבוד יום העצמאות.

אורי עצמו השמיע בטקס יום העצמאות בעפרה את נאום הפרדה שלו מאוהביו, נאום הודיה לבוראו: "תודה שזיכית אותי להיוולד ולחיות את כל חיי בדור הגאולה הזה ולראות במו עיניי את נס קיבוץ הגלויות שלא ייאמן. יפה שעה אחת של הלל והודיה לשם בקהילת עפרה מכל חיי העולם הבא".

המאמר פורסם בעיתון "מקור ראשון"