גיור מצווה לדורות ולדורנו

הרב דוד סתיו , כ"ח באייר תשע"ד

עסקנים ניצחו. הרב סתיו
עסקנים ניצחו. הרב סתיו
צילום: פלאש 90

ייעודם של ישראל

סוגיית הגיור מלווה את עם ישראל משחר לידתו. האמונה כי ייעודם של ישראל אינו נוגע רק להטבת מעמדם וקיומם הפיזי או הרוחני, אלא לקידום העולם כולו הוא מיסודות הקיום הלאומי שלנו. הברכה "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, ב), שעניינה העצמת הלאומיות הישראלית, נאמרה לאברהם אבינו בד בבד עם המילים "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג), שעניינן הפיכת האמונה היהודית לרעיון אוניברסלי.

רעיון זה לא נשאר רק במישור התאורטי. גדלנו על ברכי המדרש הדורש את הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה), ומספר שאברהם היה מגייר את האנשים ושרה את הנשים (אבות דרבי נתן נוסחא ב, פרק כו), וכך נודע שם ה' בין בני האדם.

ומה נאים דברי הרמב"ם (הלכות עבודה זרה א, ג) שתיאר את מעשיו של אברהם: "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד... וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם".

תהליך יציאת מצרים ומעמד הר סיני, הרגע המכונן שבו התהווה עם ישראל, נתפס על ידי חז"ל כתהליך של גיור המוני (כריתות ט, א). אולם באותו הרגע השתנה המוקד הרוחני של עם ישראל, ועבר מתהליך של גיור והפצת האמונה לחיים לאומיים של אומה עצמאית ונבדלת: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). בניגוד לשתי הדתות הגדולות, הנצרות והאסלאם, היהדות איננה דת מסיונרית.

יתר על כן, לאורך ההיסטוריה תמיד מרחף החשש, כי אנשים יבקשו להיכנס לעם היהודי מסיבות שאינן ראויות, כמו קשרי נישואין או הטבות כלכליות המתלוות לגיור. כבר בתנ"ך מסופר על גויי הארץ שהתגיירו מפחד האריות שהיו הורגים בהם (מלכים ב יז, כד-מא), ועל עמי הארץ שהיו מתייהדים משום שנפל פחד היהודים עליהם (אסתר ח, ז). משום כך, אמרו חז"ל שלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, ושלא יקבלו גרים בימות המשיח, משום שכוונותיהם של גרים אלו אינן טהורות (יבמות כד, ב).

חשיבות העיסוק בגיור

מהי, אם כן, העמדה הבסיסית של היהדות ביחס לקבלת גרים בימינו? יש שטענו כי למעשה אין "כל ציווי או חובה על עם ישראל לקבל גרים". אך מבט מעמיק בדברי חז"ל מגלה שקבלת הגרים מהווה חלק מהותי מקיומו של עם ישראל. בגמרא במסכת פסחים (פז, ב) נאמר: "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר 'וזרעתיה לי בארץ'. כלום אדם זורע סאה - אלא להכניס כמה כורין".

מדברי הגמרא משתקפת תפיסה עמוקה של תהליכי הגלות והגאולה של עם ישראל. מתברר שתהליכים אלו כרוכים באופי מהותי ברעיון הגיור. לפי הגמרא, הגלות כולה היא שליחות שקיבל עם ישראל כדי לאסוף לתוכו גרים מתוך אומות העולם. וכך נאמר במדרש שיר השירים רבה (ו, ג) על הפסוק "דודי ירד לגנו לערוגות הבשם לרעות בגנים וללקוט שושנים", שהקב"ה מלקט מאומות העולם אנשים טובים ומדבקם בעם ישראל.

תפיסה מחשבתית זו, הרואה את הגירות כיעד שעם ישראל שואף אליו, מעוגנת היטב גם בעולם ההלכה. אחת ההלכות הממחישות היטב נקודה זו היא שאלת היכולת לגייר לאחר שבטלה הסמיכה. לדעת רוב הראשונים (על הגמרא בגיטין פח, ב), גיור חייב להיעשות בפני שלושה דיינים הסמוכים איש מפי איש עד בית דינו של משה. כידוע, בשלב מסוים במהלך תקופת האמוראים נקטע רצף הסמיכה, ומאז נחשבים הדיינים כ"הדיוטות".

ממילא עולה השאלה, כיצד אפשר לגייר בימינו? שאלה זו קיימת לא רק ביחס לגרות, והיא נוגעת לתחומים רבים הזקוקים לסמכות של בית-דין: כפייה על גיטין, דיני ממונות ועוד. הפתרון שנתנה הגמרא לבעיה זו הוא הכלל "עבדינן שליחותייהו" (גיטין פח, ב), שעניינו שבתי הדין בימינו פועלים מכוחם ובשליחותם של בתי הדין הקדומים. אמנם הגמרא מסייגת את הכלל רק למקומות שיש בהם 'חסרון כיס' והם 'שכיחים'. לכאורה, על פי גדרים אלו אין מקום בימינו לגייר, שכן אין חסרון כיס למי שאינו מתגייר, וכן ברוב התקופות הגרות לא הייתה דבר שכיח!

הר"ן (גיטין פח, ב) מתמודד עם קושי זה, וכותב: "להכניס אדם תחת כנפי השכינה, אף על גב דלא שכיח, עדיף טפי [יותר] מממונא דשכיח". חשיבותם של דברי הר"ן היא בכך שהרעיון הרוחני של חשיבות הגיור קיבל בדבריו משמעות הלכתית: מכיוון שהכנסת אדם תחת כנפי השכינה היא דבר כה חשוב, היא נכללת בשליחות שאותה קיבלנו מבתי הדין הסמוכים הקדמונים. תפיסתו העקרונית של הר"ן קנתה לה שביתה בקרב הפוסקים (סמ"ע, חו"מ א, ג ועוד), וכפי שראינו לעיל היא משקפת היטב את רוח דברי חז"ל. גישה דומה נמצאת בדברי בעלי התוספות (ראה לדוגמה תוס' הרא"ש גיטין פח, ב ד"ה כי עבדינן), ולפיה קבלת הגרים נעשית גם בזמן הזה מכוח תקנה מיוחדת, כדי "שלא לנעול דלת בפני גרים". בין כך ובין כך, סוגיה זו מלמדת על היחס העקרוני אל הגיור כמשימה לאומית חשובה ומשמעותית.
קבלת הגרים מהווה חלק מהותי מקיומו של עם ישראל. ברוב הגיורים העומדים לפתחנו בדור הזה קיים היבט נוסף, והוא היותם של המתגיירים 'מזרע ישראל'. דרך המלך שבה יש ללכת, והיא מוסכמת על רוב מוחלט של הפוסקים, היא הדרך של גיור קטנים בהסכמת הוריהם

ובאמת, מפורש בגמרא (יבמות מז, ב) שקבלת גרים נחשבת ל"מצווה", ויש להזדרז ולקיימה, כי "אשהויי מצוה לא משהינן". דברים אלו של הגמרא הובאו בדברי הראשונים והאחרונים, אשר ניסו להגדיר את אופייה של מצווה זו. הרשב"ץ בזוהר הרקיע (עשין מ) נטה לומר שזו צריכה להיות מצווה עצמאית ונבדלת, אך לדעת רוב המפרשים מדובר בסעיף של מצווה אחרת. הר"י אלברצלוני כתב (באזהרותיו) שזהו חלק ממצוות אהבת הגר, וכן עולה מדברי הרא"ש בתוספותיו (שבת קלז, ב ד"ה המל). אמנם הגר"י פערלא (בפירושו לספר המצוות לרס"ג מצווה יט) כתב שמצוות הגיור היא חלק ממצוות אהבת ה', שכן עניינה להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה, כמבואר בספר המצוות לרמב"ם (עשין ג). בדברים אלו אפשר לראות את שני ההיבטים המחייבים אותנו לעסוק בגיור, וכבר עמדנו עליהם לעיל: היבט אחד הוא הרצון להפיץ את אמונת הייחוד, ובכך לקיים את מצוות אהבת ה', וההיבט השני הוא האהדה כלפי הגרים המבקשים לחבור אל העם היהודי ולהפוך לחלק מן האומה הישראלית.

הגיור בזמן הזה

דברים אלו נאמרו ביחס לגרים רגילים, אך ברוב הגיורים העומדים לפתחנו בדור הזה קיים היבט נוסף, והוא היותם של המתגיירים 'מזרע ישראל', היינו שאחד מהוריהם (או מהורי-הוריהם) הוא יהודי. גדולי הפוסקים לאורך הדורות כתבו שנקודה זו משנה לחלוטין את היחס כלפי המתגיירים. בעוד שכלפי גרים רגילים קיים יחס חשדני במקצת, שמטרתו לוודא את טהרת כוונותיו של המתגייר ואת רצינותו, היחס כלפי גרים מזרע ישראל צריך להיות חם ומחבק.

כך כתב הרב צבי הירש קאלישר (בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר ח"א יו"ד סי' רכט): "אם יש באפשרות להוציא זרע נשחתה מהטומאה, ולהוציא ממסגר אסיר, ולהחזירה אל הקודש, מה טוב ומה נעים חלקנו". וכן כתב הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן הזה סי' סה) ש"אם נדחה אותם... נתבע לדין ויאמר עלינו את הנדחת לא השיבותם ואת האובדת לא בקשתם". על כל אלו מצטרף בימינו שיקול נוסף, במישור החברתי, שכבר עמד עליו הרב איסר יהודה אונטרמן (שבט מיהודה שער ה): "בשעת דחק כזו, שאי אפשר בשום אופן למנוע שיתערבו עולים זרים בין הני ישראל, יש לגיירן כדין תורה, כדי להסיר מכשולים ממשפחות ישראל שיתערבו בהן".

מה הן ההשלכות המעשיות העולות מכל האמור לעיל? דרך המלך שבה יש ללכת, והיא מוסכמת על רוב מוחלט של הפוסקים, היא הדרך של גיור קטנים (בהסכמת הוריהם, כמובן). ילדים המתגיירים לפני שהגיעו לגיל מצוות אינם צריכים לקבל מצוות בעצמם, אלא בית הדין המגייר אותם מקבל בעבורם את המצוות (כתובות יא, א). ממילא, גיור כזה קל יחסית לביצוע, ודי בכך שילדים אלו ישתדלו לשמור מצוות באופן בסיסי ויתחנכו בחינוך דתי כדי שאפשר יהיה לגייר אותם לכתחילה (שו"ת אגרות משה אה"ע ד, כו; פסקים וכתבים לרב הרצוג ד, צז).

לאור זאת, יש לעשות כל מאמץ כדי לקדם את הרצון להתגייר בקרב ילדי העולים והוריהם. יש להקים קייטנות, סדנאות ומחנות קיץ שאליהם יבואו ילדים אלו, ושם ילמדו אותם את יסודות אמונת ישראל ואת עקרונות ההלכה הבסיסיים. פעילויות אלו עשויות לעודד מאות ילדים בשנה לעבור תהליך של גיור, ונזכה להשיב לב בנים על אבותם ולא יידח ממנו נידח.