נראה שבציבוריות הישראלית, ובטח זו הציונית-דתית, ייזכר אורי אליצור ז"ל כאיש של מילים. אדם שהיטיב לבטא את אשר על לבו וידע לתמצת רעיונות נשגבים לפסקה או שתיים. אורי אכן היה כזה, חד כתער. אפשר היה להתמוגג מהיכולת הבלתי רגילה שלו לבטא את תחושותיו ורעיונותיו.

עם זאת, אנו, חבריו לראשית ההתיישבות ביהודה ושומרון ב"דור הגאולה" כהגדרתו, הכרנו לא רק את אורי איש הרוח והמילים, אלא בעיקר את אורי איש המעש. היוזם, המנהל, המנהיג.  לאחר מהפך 1977, חנן פורת ז"ל דחף להקים תנועת התיישבות של גוש אמונים, והיה זה אך טבעי שאורי ימונה כמנכ"ל הראשון של התנועה שהוקמה - 'אמנה'

היה זה לאחר ניסיון העלייה השנייה של גרעין אלון מורה (יוני 1974, סיוון תשל"ד) שבו השתתפו גם הרב צבי יהודה, זבולון המר וגאולה כהן. עיתונאי שהגיע לשטח חשף את הניסיון, ובעקבות הפרסום קיבלנו לא מעט פניות של אנשים שביקשו להצטרף לגרעין.

אחת מאותן פניות הייתה של אורי ויעל אליצור שנסעו מירושלים לקריית ארבע כדי לבקש מידידי מנחם פליקס וממני, שהתגוררנו אז בקריה, להצטרף לגרעין. מכיוון שלא היינו בבית באותה שעה, אורי השאיר אצל טובה, רעייתו של מנחם, הודעה ובה ביקש להצטרף לגרעין.

אורי ויעל צורפו ובתוך כמה שבועות נחשפנו ליכולותיו וצירפנו אותו למזכירות הגרעין. הכוונה היא לא ליכולות הכתיבה והביטוי שלו, שגם אותן זיהינו מהר מאוד, אלא ליכולת שלו לנהל, להוביל ולסחוף אחריו קבוצת אנשים. באותה תקופה רוב ישיבות המזכירות התנהלו בביתם של הזוג אליצור דאז בשכונת סנהדריה בירושלים, ואורי הופך להיות פעיל מאוד בגרעין אלון מורה.

בניסיון העלייה השני של הגרעין, לסבסטיה – שבו השתתפו 25 חברי כנסת ובהם מנחם בגין – אורי כבר היה חבר פעיל. ובניסיון השלישי – למשטרת נבי סלאח, כיום היישוב נווה צוף – הוא כבר הפך לבורג מרכזי בקבוצה, כשהוא לוקח על עצמו את ארגון הבאת ההמונים ליעד של גרעין אלון מורה וגרעין נוסף שניסה להתיישב באותם ימים ביריחו.

אז נהיה אורי מחבר במזכירות הגרעין לאחד שנוטל על כתפיו מבצעים בהיקף גדול. למרות שגם בדיונים הוא הדהים אותנו בדרך שבה הצליח לבטא בקיצור נמרץ ובתמצית רעיונות אסטרטגיים, מעבר לכושר ההתבטאות נתקלנו במסירות שלו לשאת בעול ולקחת על עצמו משימות בקנה מידה רחב ביותר.

צריך לזכור שבאותם ימים אורי היה עדיין מורה למתמטיקה ואת הפעילות בגרעין עשה במקביל לעבודתו. הוא השקיע שעות רבות בפעילות ויצירת קשר עם ההמונים שהגיעו לעליות לקרקע. כל זה יחד עם רעייתו יעל שהתגייסה לארגן חוגי בית ברחבי הארץ, כדי לרתום אנשים נוספים למאבק.

עם הזמן, בתחילת שנת תשל"ה (אוקטובר 1974) ובעקבות חילוקי דעות בגוש אמונים, המאבק ההמוני בשטח נעצר וגרעין אלון מורה הסתפק בביצוע עליות לקרקע בהיקף קטן רק כדי להישאר בתודעה.

באותה תקופה הגיע למזכירות גוש אמונים חבר חדש, יהודה עציון, שדיווח על כך שיש אפשרות להשיג עבודות גידור בהר בעל חצור והציע להקים לצורך כך פלוגת עבודה, מתוך מטרה שבהזדמנות הראשונה הפלוגה תתמקם במחנה צבאי ירדני סמוך - מהלך שממנו נוסד היישוב עפרה.

אחרי כמה חודשים שבהם פלוגת העבודה חזרה ללינה בירושלים, בערב אחד חבורת הפועלים נשארה במחנה הירדני הסמוך הנטוש. אורי אליצור החליט להצטרף פיזית לחבורה הזו שהקימה את היישוב עפרה.

לימים יגדיר בגילוי לב את ההצטרפות שלו לקבוצה שהקימה את עפרה כ"קטנות אמונה". הוא הסביר שאחרי ארבעה-חמישה ניסיונות עלייה לקרקע של גרעין אלון מורה שלא צלחו, הוא העריך שלא יהיה אפשר להשיג את המטרה המקורית ולהתיישב בלב השומרון ועדיף להתיישב בעפרה. היות שהעריך שלא ניתן להתיישב בלב השומרון, ארגן אורי שבת של גרעין אלון מורה בעפרה, ובמהלכה ניסה לשכנע את חברי הגרעין להתיישב במקום.

לפני וגם לאחר תקיעת היתד בעפרה, ניהל גוש אמונים כל העת מערכה על השומרון. באותן שנתיים, שהסתיימו בפשרת סבסטיה בחנוכה תשל"ו, קמו במקביל 12 גרעינים. בכל התקופה הזו התקיימו ישיבות אינטנסיביות של מזכירות גוש אמונים, ואורי לקח על עצמו את תיק ההסברה. כשהיעד נפרץ, במהפך 1977, חנן פורת ז"ל דחף להקים תנועת התיישבות של גוש אמונים, והיה זה אך טבעי שאורי ימונה כמנכ"ל הראשון של התנועה שהוקמה - 'אמנה'. אז עסק אורי רובו ככולו בהעלאת הגרעינים וביצירת גרעינים נוספים, יחד עם חנן פורת וחברים נוספים.

אותם חברים הכינו בזמנו תוכנית גרנדיוזית שאותה הם כינו "תוכנית י"ש", להקמת 310 (י"ש) יישובים ברחבי יהודה ושומרון שיאוכלסו במאות אלפי מתיישבים. התוכנית הזו זכתה בזמנו ללעג ולקלס, אך היום ניתן לומר שהיא הצליחה מעל למצופה. ביהודה ושומרון מתגוררים כיום 400 אלף יהודיים ב‑150 יישובים ועד כ‑100 מאחזים. לא רחוק מהחזון של אורי וחבריו.

כאמור, באותם ימים אורי היה איש של מעשים ולא כפי שהוא מוכר כיום כאיש של מילים, והוא לא הסתפק בפעילות רק למען ההתיישבות ביהודה ושומרון. בהיעדר גוף אפקטיבי למאבק נגד הנסיגה מסיני, יזם אורי את הקמת התנועה לעצירת הנסיגה מסיני יחד עם כמה מתושבי חבל ימית. במסגרת התנועה הוא הצליח להוריד אלפים לימית וחבל סיני בחודשים שלפני הנסיגה, בניסיון ליצור התנגדות המונית שתמנע אותה. המאבק אמנם נכשל, אבל אודות לאורי המקום לא ננטש.