הבא לי ישע

הרב ישי אביעזר , ג' בסיון תשע"ד

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

שמואל הנביא, שכתב את ספר היוחסין על דוד המלך, הוא מגילת רות, הצליח לבטא בספרו, כיצד הפכה נערה מואביה שהגיעה ממקום זר, לחלק מהקהילה בבית לחם.

אפשר לעקוב אחרי הניכור והזרות בתחילת הספר, עד ההתערות בחיי הקהילה, וקבלתו של האחר והשונה להיות חלק מהחברה.

בתחילת קציר השעורים, מתרגשת כל העיר על נעמי ורות העומדות לבדן, וכל הנשים שואלות בקול: "הזאת נעמי"? היחס אל רות הלוקטת בשדות בית לחם, הוא כאל זרה שאינה שייכת למקום. התוצאה היא, הרחקה מהשדה בכוח, מניעת זכויות והכלמה לעין כל. תגובתה המתפלאת של רות אל בועז אומרת הכל: "מדוע מצאתי חן בעיניך ואנכי נוכריה"?

הניכור הקהילתי הולך ומשתנה, כאשר הקהילה מתחילה להכיר את מעלותיה של רות. שני חסדים מונה הכתוב בהתנהגותה, שניהם בפי בועז: "הוגֵד הוגַד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי בית אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום". השני בגורן השעורים בלילה: "ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר".

אך את ההוכחה לקבלתה של רות לחיק הקהילה, מספר שמואל באופן מיוחד. תגובתן של הנשים בתחילת הספר למראה נעמי ורות, משתנה מן הקצה אל הקצה בסופו. אחרי הולדתו של הבן, יודעות הנשים לומר לנעמי: "ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום ויקרא שמו בישראל".

כשכל הקהילה מתכנסת לברית המילה של הבן בבית הכנסת המרכזי, והמברך הכריז: ויקרא שמו בישראל – קוראות כל השכנות מעזרת הנשים – עובד. "ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי ותקראנה שמו עובד". כל השכנות הופכות להיות אמהות שנותנות את השם. הן הופכות להיות חלק המשפחה.

אותה תמונת מהומה של "ותהום עליהן כל העיר" בתחילת הספר, נחתמת במהומה בבית הכנסת. לא האבא ולא האמא מעניקים שם לילד, השכנות והנשים הן האמהות הקהילתיות. מול הזלזול והפליאה של הנשים בתחילה "הזאת נעמי", באה עתה אהדה מבשרת שלהן: "ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום". מה שהיה מנוכר זר ודוחה בתחילת הספר, הפך להיות שייך לכולם בסופו.

וראו זה פלא. כל הכתובים במגילת רות פותחים באות ו"ו. להוציא שמונה מהם. האם לפנינו תופעה ספרותית מיוחדת, בה הצפין שמואל את המטרה והיעד של מגילת היוחסין הזאת? נשים לב לכתובים השונים:

יתן ה' לכם ומצאנה מנוחה אשה בית אישה (א,ט): שובנה בנותי לכנה כי זקנתי מהיות לאיש (א,יב): הלהן תשברנה עד אשר יגדלו (א,יג): באשר תמותי אמות ושם אקבר (א,יז): אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה' (א,כא): עיניך בשדה אשר יקצורון (ב,ט): ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה (ב,יב): ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל (ג,יג).

אין ספק שלפנינו צופן נבואי שיש לפענח אותו. לא בכדי כתב שמואל את ווי הכתובים לאורך כל הספר, והוציא שמונה מהם. האותיות השונות יוצרות באקרוסטיכון של ראשי הכתובים, את המילים הנאדרות שבכותרת: 'הבא לי ישע'.

המגילה הזאת מספרת על גאולה פרטית של רות. היא מספרת על שני הגואלים, ואיך הפסימיות הקשה של תחילת הספר, מתחלפת באופטימיות של תקווה וגאולה. דבריה של רות לבועז "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה", הפכו ליסוד גאולתי בתפילת עמידה לפני הקב"ה: "ראה בעוניינו וגאלנו מהרה למען שמך כי גואל חזק אתה".

אנשי כנסת הגדולה, קשרו בין דבריה של רות לבועז, לגאולת העם. בברכת הגאולה הם הוסיפו את המילה 'חזק' למילותיה של רות. גואל ישראל בלשון הווה, מחזק את הגאולה מיום ליום ומעת לעת. החיזוק הזה הוא בגאולה עצמה, אך גם חיזוק לעם הסובל מהקשיים והצרות טרם הגאולה, כפי שהברכה מבטאת.

לכן נאה לראות את הסימן היפה באקרוסטיכון של ראשי הכתובים, ולקרוא בו – 'הבא לי ישע'. הכתובים יוצאי הדופן האלה חושפים בשדות בית לחם, את בקשתה של רות 'הבא לי ישע', שיגאל אותי וישאיר שם למשפחתי. אך המילים האלה הן שיוצרות את הציפיה הישראלית לגאולה, המבקשת מבוראה 'הבא לי ישע' 'כי גואל חזק אתה'. ותודה לר' יונתן נוסים מהישיבה הרמה בקריות, שהאיר את עיניי לקרוא את האותיות השונות במגילה באופן הזה.