אורי אליצור, עדות ממקור ראשון

מעטים יודעים על תרומתו של אורי אליצור להצלת מקור ראשון מסגירה - לא בחודשים האחרונים אלא לפני 15 שנים. והיכן עשה יו"ר התנועה לעצירת הנסיגה מסיני את החודשים שלאחר העקירה.

עמנואל שילה , ג' בסיון תשע"ד

עמנואל שילה
עמנואל שילה
INN

הכבוד הגדול שקיבל אורי אליצור בהסתלקותו עומד ביחס הפוך לצניעות ולפשטות שאפיינו את חייו. ההלוויה המרשימה ודברי ההספד הרבים שנאמרו ונכתבו עליו בבמות שונות ומגוונות מבטאים הערכה ואהבה שמעטים בעולם התקשורת הישראלית זכו להן בלכתם לעולמם.

אורי מעולם לא רדף כבוד, אבל ההוקרה וההערכה השיגו אותו כבר בחייו. לפני חמש שנים הוא קיבל את פרס סוקולוב התל-אביבי - כבוד נדיר מצד הברנז'ה התקשורתית, שבדרך כלל מקמצת בפרגון לאנשי תקשורת מהמחוזות האידיאולוגיים והגיאוגרפיים שמהם הוא בא.

בדרך להלוויה, הרדיו פתוח על גלי צה"ל, מהדורות החדשות נפתחות בידיעה על הלווייתו שתתקיים עוד מעט "בהתנחלות עפרה". מול המבנה המרשים של בית הכנסת בעפרה מתכנס קהל גדול, עם נוכחות בולטת של אנשי התיישבות, פוליטיקה ותקשורת. ראש הממשלה והשרים שנכחו במקום משווים לאירוע אווירה של הלוויה ממלכתית.

שבועיים קודם לכן, בעצרת יום העצמאות האחרונה בעפרה, הוא נקרא לבמה כאחד ממייסדי היישוב להדליק משואה. מודע לחייו התלויים על בלימה, גופו רזה, גרונו ניחר אך רוחו איתנה, נשא את נאום חייו שהיה גם נאום פרידתו מחיי העולם הזה – נאום שייזכר הרבה יותר מכל אותם נאומים מצוינים שכתב בשביל בנימין נתניהו ואישי ציבור אחרים. "יפה שעה אחת של הלל והודיה לה' בקהילת עפרה מכל חיי העולם הבא", הוא אמר שם, וכל היישוב עמד על רגליו והריע לו.

אורי אליצור ייזכר בעיקר כאיש תקשורת והסברה, אבל בעשרות שנות פעילותו הציבורית הוא מילא תפקידים חשובים בעוד תחומי עשייה מרכזיים הקשורים למפעל ההתיישבות: הקמת יישובים (כיו"ר 'אמנה'), מחאה נגד נסיגה ועקירה (כיו"ר התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, באמצע שנות השלושים לחייו), ופוליטיקה – בלשכת נתניהו וגם בפעילות מאחורי הקלעים במפלגות המגזר. עיסוקיו אלה תרמו למאמריו עומק, פרספקטיבה וחיבור למציאות שנוספו ליכולות הניתוח והניסוח המיוחדות שלו. בניגוד ללא מעט אנשים בעלי חזון וכישרון, השררה והעמידה בראש הייתה אצלו אופציה ולא אובססיה, והוא היה מוכן לתרום ולסייע גם היכן שאחרים הובילו וקבעו. תכונתו זו הפכה אותו ליועץ מבוקש ולשותף משפיע בפורומים רבים ושונים, שמוביליהם שמחו לשתף אותו ולשמוע את דעתו.

סיבוב שני בישיבה

בגיל 68, כשמאחוריו עשרות שנים של עשייה בתחום ההתיישבות, הפוליטיקה והתקשורת, אורי אליצור הותיר אחריו חבורה גדולה של מכרים ומוקירים, ביניהם דוברים וכותבים מצוינים. לאחר שבוע של הספדים מרגשים, מקיפים, מלאי הערכה ורהוטים של בכירי הפוליטיקאים וטובי הכותבים, מה שיש לי להוסיף זה בעיקר ממה שראיתי בעיניי בשני פרקים פחות מדוברים בחייו.

פגשתי בו לראשונה בימים שלאחר הנסיגה מסיני. הייתי אז בן 17, תלמיד ישיבת קדומים. חזרנו מימית ההרוסה והתאמצנו להסיח את הדעת מהכאב ולחזור לשגרת הלימודים, כשברקע דיווחים יומיומיים מסעירים ממבצע שלום הגליל. יום אחד הופיע בישיבה מי שהכרנו את שמו כיו"ר התנועה לעצירת הנסיגה שכולנו היינו חייליה, התיישב על יד הסטנדר והתחיל ללמוד. הוא ישן בפנימיית הישיבה כאחד התלמידים ואכל איתנו בחדר האוכל. לימודו היה ברצינות, בשקט, בריכוז ובהתמדה. חלק מהיום בחברותא וחלקו לבד, מדי פעם היה לוקח הפסקת סיגריה בחוץ אבל ממשיך בלימודו גם שם. כשיצא לי לדבר איתו בלימוד, נוכחתי בשכלו הישר ובהבנתו הבהירה והמעמיקה, שלימים יצאו להם מוניטין בתחומים שמחוץ לבית המדרש. היה משהו מאלף בחודשים הללו של מילוי מצברים שאורי לקח לעצמו בטרם נקרא לתפקידו הבא בהתיישבות. הסתכלנו בו וחשבנו שאם מי שהוביל את כל המאבק הזה מצליח להשאיר הכול מאחוריו ולהתחבר כך אל הגמרא, אולי גם אנחנו יכולים.

סיבוב שני ב'מקור ראשון'

עוד 17 שנים חלפו ודרכינו נפגשו שוב כשאורי הגיע לביקור במערכת 'מקור ראשון', שטרם מלאו אז שנתיים להקמתו.

רבים כתבו על תרומתו של אורי למאבק להצלת 'מקור ראשון' בחודשים האחרונים. להערכתי, המשך קיומו הפעם לא באמת הוטל בספק. לאחר 17 שנים של בנייה והעמקת שורשים בציבור ועל מפת התקשורת, ועם רשימה ארוכה של בעלי הון שהתעניינו ברכישתו, גם אילו נסגר - הוא היה נפתח שוב. תחת אותו שם או בשם אחר, עם אותו צוות עורכים וכותבים בדיוק או בשינויים מינוריים.

לפני 15 שנים המצב היה שונה לחלוטין. 'מקור ראשון' הוקם כיוזמה חלוצית של הרב שמואל טל וגדי ליסטנברג, כשבקופתו כסף לא רב שנאסף ממספר רב של משקיעים. לא היה לעיתון אבא כלכלי מרכזי בעל כיסים עמוקים שיכסה את גירעונותיו. בתחילת שנת תשנ"ט, שלושה חודשים לאחר שהפכתי לעיתונאי מקצועי, מצאתי את עצמי בתפקיד עורך העיתון, לאחר שהעורכים שקדמו לי לא ראו אפשרות להמשיך לנהל את הספינה הטובעת. שנה לאחר מכן העיתון הגיע לפשיטת רגל ונסגר. אבל בשנה הזאת, שאותה משכנו בשיניים בעבודה קשה ובלי לדעת האם ומתי נקבל משכורת, העיתון המשיך לבסס את מעמדו בקרב קוראיו ולהוכיח את ההצדקה לקיומו. במערכת העיתון התגבש גרעין של כותבים ועורכים ברמה מקצועית גבוהה שהוכיח את עצמו ובנה את העיתון לאורך זמן. ביניהם היו קלמן ליבסקינד, אמנון שומרון, צור ארליך, אמנון לורד, סופיה רון-מוריה, זאב גלילי, אדוארד אטלר ועוד.

בתחילת קיץ תשנ"ט (1999) אורי יצא מתפקידו בלשכת ראש הממשלה נתניהו, שהפסיד בבחירות לאהוד ברק. הוא שיתף אותי ברעיון שלו, לגייס ממשקיעים שבעה מיליון דולר שיאפשרו לעיתון לצאת מהבוץ הכלכלי ולעלות על דרך המלך. ביחד עם משתתפים נוספים קיימנו ישיבות התייעצות על דרכו העתידית של העיתון. הניסיון להביא משקיעים לא צלח וכמה חודשים לאחר מכן, בסתיו תש"ס (נובמבר 1999), העיתון הגיע לפשיטת רגל ונסגר. מעטים האמינו שיש לו סיכויים להתאושש. אורי נשאר בתמונה וליווה את המאמצים להחזיר אותו לחיים. ביחד יזמנו קמפיין התרמה, שבתיווכו של אורי זכה לסיוע של ערוץ 7. ציבור הקוראים שלח תרומות יפות ומכתבים מרגשים, אך יותר מהתועלת הכלכלית - עוצמתו של גל ההזדהות והתמיכה הייתה בין הגורמים ששכנעו את מייקל כריש ז"ל, איש עסקים מקדומים, לפתוח את העיתון מחדש.

בבמות עיתונות מקבילות ומתחרות, כולל הירחון 'נקודה' – שם עבדו חבריו הטובים של אורי שהיה עורכו בעבר - לא התאבלו על סגירת 'מקור ראשון' ולא שמחו על פתיחתו מחדש. אבל לאורי, שרבות דובר על נכונותו להעמיד הנחות יסוד ומוסכמות למבחן נוסף, היה ברור שהחבר'ה הצעירים האלה צודקים, שהגיע הזמן להעביר הילוך, ושיש מקום על מפת התקשורת לעיתון שבועי מקצועי ובלתי מפלגתי ברוח יהודית-לאומית. אין לי ספק שנוכחותו של אורי ותמיכתו במהלך סייעו למייקל כריש ז"ל להאמין בזכות הקיום וביכולת הקיום של העיתון, שהיה אז רק בתחילת דרכו ולא רבים האמינו בו. עם פתיחתו של העיתון, היו"ר החדש כריש מינה את אורי לסגנו.  

עברו עוד כמה שנים, העיתון עבר לבעלותו של שלמה בן-צבי, ואורי השתלב בתפקיד בכיר במערכת העיתון. בזכות ניסיונו הפוליטי והציבורי, מינויו לתפקיד עורך המוסף הפוליטי 'יומן' היה טבעי. כעשר שנים הוא היה שם, עורך משנה בתואר אך למעשה איש המקצוע המבוגר והבכיר בעיתון.

במצבו הרפואי הוא לא הספיק לעשות הרבה בשבועות האחרונים, שבהם עמד רשמית בראש מערכת העיתון. אך בעובדה שבהודעות על פטירתו והלווייתו הוא כונה "עורך מקור ראשון אורי אליצור" יש משום כבוד אחרון ומחווה של צדק היסטורי.