סיפור: זו רק ההתחלה

באחת מתפילות שחרית בשבוע שלאחר מכן, מאיר ניגש לגבאי שמעון ואמר לו ביראה: "אני חושש שלא היית צריך להעלות אותי לתורה"

עודד מזרחי , ג' בסיון תשע"ד

עודד מזרחי
עודד מזרחי
צילום: עצמי

בשנת תשס"ח הגיע לבית כנסת 'קול רינה' בשכונת נחלאות בירושלים בחור צרפתי גבוה וצנום כבן עשרים וחמש, חובש כיפה סרוגה, בשם מאיר. הוא הגיע למנייני החול בשחרית בדיוק בשעה שבע, וגם בשבת הגיע כמו שעון לתחילת התפילה בשמונה ורבע. זה היה קצת משונה בעיני הגבאי, שמעון גולדווסר. "הלוואי שכל המתפללים ילמדו ממנו", הרהר בנפשו.

מאיר היה מרוכז בסידורו לאורך כל התפילה וקולו לא נשמע. אחרי כמה שבתות הרגיש שמעון שהגיעה השעה להעלותו לתורה. הוא קרא: "יעמוד מאיר בן חיים!".

כאשר ראה שמאיר לא בקי בעלייה, הסביר לו איזו ברכה לברך ומתי.

מאיר לא הצליח לומר את "ברכו את ה' המבורך" ואת ברכת התורה. שמעון אמר איתו מילה במילה וחשב לעצמו שזה תמוה שיהודי שמתפלל בכזאת דבקות לא יודע כלל איך לעלות לתורה. שמעון בירכו ב"מי שברך" ושאל: "את מי אתה רוצה עוד לברך?"

מאיר הביט בו בהשתאות וכעבור רגע אמר: "את נשיא צרפת!"

שמעון לא שמע מעודו בקשה כה מוזרה, אבל תלה זאת באיזו אמירה חיובית שאמר באותו שבוע לשם שינוי נשיא צרפת ניקולא סרקוזי לטובת ישראל בסכסוכה עם הפלשתינים.

באחת מתפילות שחרית בשבוע שלאחר מכן, מאיר ניגש לשמעון ואמר לו ביראה ובחשש: "תשמע, אני חושב שעשיתי טעות בשבת שעברה".

"למה?", שאל שמעון.

"אני חושש שלא היית צריך להעלות אותי לתורה, כי אני לא יהודי...".

הוא החל לספר שאביו יהודי ואמו גויה והוא נמצא בתהליך גיור, ולא ידע שאסור לו לעלות לתורה לפני סיום גיורו, ולכן לא הודיע לשמעון שאינו יהודי עדיין.

שמעון חש צער על שאירעה תקלה על ידו. הוא החליט בעצה אחת עם רב בית הכנסת שנתמנה לאחר מכן, הרב רובנוביץ, שבמידה שירצו להעלות מתפלל לתורה ויש ספק קל שבקלים לגבי יהדותו, יבררו זאת היטב.

מאיר התמיד לבקר בבית הכנסת והתפלל ברצינות. אחרי כמה חודשים הוא פנה לשמעון וביקש: "אני עומד כעת לפני המבחנים האחרונים לגיור, ואני זקוק למכתב המלצה מהקהילה שאני משתייך אליה".

שמעון כתב בעבורו מכתב המלצה חם, ובו ציין שהבחור נראה רציני ומסור לכל דבר שבקדושה, משמש דוגמה חיובית מאוד למתפללים בבית הכנסת, מדייק כפי יכולתו בכל דבר הלכה, מנסה להשתלב בקהילת 'קול רינה' ועושה רושם שיהיה יהודי נאמן.

כעבור כמה חודשים נוספים הודיע מאיר: "בעוד שבוע עליי להיבחן במבחן האחרון לפני בית הדין. אני צריך להביא איתי ממליצים. האם תהיה מוכן לבוא איתי?".

"כן, זה יהיה כבוד גדול בשבילי", אמר שמעון בשמחה.

הם הלכו עם זוג ממליצים נוסף לבית הדין בגבעת שאול בירושלים. מאיר הסתובב בהתרגשות במסדרון לפני הכניסה לחדר הדיינים. שמעון לא ראה מעודו אדם כה נרגש ומתוח לפני בחינה. היה ניכר שבשבילו זהו המבחן של החיים, ושהוא חייב לעבור אותו בהצלחה. שמעון ידע שהבחור היה מאוד רציני ובוודאי התכונן היטב והרהר לעצמו: אם הוא לא יעבור מי יעבור?!

שלושת הממליצים ישבו בחוץ וחיכו שיסתיים מבחנו של מאיר. הוא יצא החוצה כעבור עשרים דקות מבלי לקבל תשובה, והדיינים הזמינו את הממליצים בלבד להיכנס פנימה.

הדיינים החלו לדבר על מאיר בחביבות גדולה ואמרו: "התרשמנו מלימודו ומרצונו העז להיות יהודי. כמובן שהוא עבר את המבחן".

לבסוף הורו לו להיכנס פנימה. אחד הדיינים אמר: "אנחנו רוצים שתענה לנו על שאלה נוספת: מה ההבדל בין מי שנמצא בתהליך גיור לבין מי שסיים אותו?"

הבחור ענה להם תשובה מלומדת. הדיין אמר לו: "תשובתך יפה, אבל אנחנו ניתן לך תשובה נוספת שקיבלנו מגברת אחת מארצות הברית שעשתה גיור קונסרבטיבי, וכאשר עלתה ארצה החליטה לעשות גיור אורתודוכסי. היא אמרה לנו כך: כאשר סיימתי את הגיור הקונסרבטיבי אמרו לי: 'ברוכה הבאה. סוף סוף סיימת את הלימודים'. ואילו אנחנו אומרים לך: ברוך הבא לעם היהודי! כעת רק התחלת ללמוד...".

הבחור זינק מרוב שמחה, חיבק ונישק את כל הגברים שהיו שם והיה המאושר באדם.