לא עוצרים את הספירה באמצע

הרב עקיבא קשתיאל , ד' בסיון תשע"ד

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

הימים שבין פסח לעצרת מזמינים אותנו להתבוננות ולפגישה עם שני אורות גדולים, פסח ועצרת, יציאת מצרים ומתן תורה, "אשר בחר בנו מכל העמים" ו"נתן לנו את תורתו", ואם תרצו – האידיאה הלאומית והאידיאה האלוקית, או – המדינה והדת.

תכלית יציאת מצרים - מתן תורה

טעמים שונים נאמרו למצווה הנוהגת בימי ביניים אלו, מצוות ספירת העומר, ויש מקום להרחבה בפנים שונות בספירה ובדיוקים חשובים בפשטי המקראות. אמנם, נראה שמשמעות יסודית אחת, פשוטה ועמוקה גם יחד, היא הגרעין היסודי שעליו מתבססות כל שאר הפרשנויות. במשמעות זו הושוו בעלי הנגלה, כמורה נבוכים וספר החינוך, עם בעלי הנסתר, וכנראה לא בכדי. הספירה מבטאת ומביעה בראש ובראשונה את הצורך וההכרח בקשר שבין פסח לעצרת. אי אפשר לו לפסח בלא עצרת, כמו שגם אי אפשר לחג העצרת בלא קודמו; הם כשני רעים 'דלא מתפרשין'. עם יציאתנו ממצרים אנחנו תיכף ומיד סופרים לקראת השלב השני, ההבשלה, חג הקציר, חג מתן-תורה.

זו המשמעות הפשוטה של הספירה. ראשית, כי כך מתפרש רעיון הספירה גם במקומות אחרים בתורה - אם בספירת השנים לקראת שנת היובל, ואם בספירת שבעה ימים של האישה לטהרתה. ושנית, כי זו האמת, זו המציאות לאמיתתה. כאשר אנו סופרים את ספירת העומר אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו עם מיוחד, עם שבו הקיום והייעוד אינם נפרדים זה מזה. יצאנו ממצרים ונהיינו לעם, אבל לא זה הסיפור, זה אפילו לא חצי הסיפור; אנו חייבים להיפגש עם התכלית שלשמה נוצרנו. אמנם, מבחינה כרונולוגית היא מגיעה כשלב שני, אבל למעשה היא זו שעמדה בבסיס היצירה, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". הייעוד שלנו, דהיינו – התורה שמגמתה להעמידנו כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש"– לא הצטרף והתלווה אל הקיום, אל החיים; הוא יצר את הקיום. כל הקיום שלנו הוא תוצר של הייעוד. הייעוד הוא בסיס הקיום שלנו , ואין לנו בסיס קיום אחר. בצורה חריפה אפשר לומר שאנחנו עם 'לא נורמלי' - אין לנו 'סתם חיים', שאליהם נוספים ערכים ומוסר; דברי התורה "הם חיינו ואורך ימינו".

משפטים אלה עלולים להישאר אצלנו כדרשה יפה, כאמירה מרוממת וכדומה בלבד. מאיתנו נדרש להתבונן "לעמוד מאחורי המילים" - להעמיק בהן, ולהבין את משמעותן והשלכותיהן למצבי החיים ולהתמודדויות השונות שבהם. ייתכן ששאלות שלפני שנים היו מנת חלקם של חכמי הסוד או בעלי נטייה ייחודית לתחומים שכאלה הופכות להיות עבורנו שאלות קיומיות, שאי אפשר לנו בלא להעמיק בהן ולהבינן עוד ועוד, כי השאלה מה הם החיים - החיים בכלל, וחיינו הלאומיים בפרט - היא שאלה שנפתחת, אבל לא נסגרת... ובכל זאת, איננו פטורים מלהתבונן בה. אי אפשר לנו לעסוק בשאלות המעשיות של החיים בלא לעסוק במהות החיים.

ננסה לומר כמה דברים ביחס לשאלה זו בקצרה ובתמציתיות. לצורך הענין נדרשת מאיתנו הפשטה של המחשבה. "ד' בחכמה יסד ארץ" – כל המציאות כולה היא הסתעפות של החכמה, חכמת ד'. החיים ביסודם הם מחשבת הבורא, וכל גילוי נפשי, רוחני או חומרי, הוא הלבשה של המחשבה האלוקית. מחשבה זו היא היא התורה, כפי שאומרים חז"ל: "אסתכל באורייתא וברא עלמא". בתוך המציאות האנושית התגלתה המחשבה בישראל; "בראשית ברא אלקים - בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית".

עיון מופשט זה – שכמובן דורש לימוד יסודי ומעמיק – הוא הנקודה הממשית הריאלית הנוגעת לעמדתנו ביחס לשאלות החיים. כדי להתמודד עם השאלות העולות על הפרק בכל דור ובכל תקופה יש צורך להציב נקודת מוצא, נקודת מבט על החיים. נקודת מוצא זו צריכה להיות מושרשת בתודעה, ועלינו לדבוק בה בפשטות ובתמימות, עד הסוף, בבחינת "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". כמו עם ישראל ההולך בתמימות אחרי ד' ממצרים אל הר חורב, כך גם אנו נדרשים ללכת אחרי ד', להאמין באמת הפשוטה והעמוקה של חיינו.

האמת הזו – היא יסוד האושר שלנו, והיא גם המקור להרבה נפתולים וסיבוכים שבחיינו. האמת הזאת – היא מקור כל שמחה ועונג, ויחד עם זאת היא תובענית ודורשת. אין "גם וגם" - חיים וגם תורה; התורה והחיים - חד הם (כמובן שקומת המוסר הטבעי בבחינת דרך שקדמה לתורה איננה נדחקת. על משמעותה וחשיבותה יש להרחיב בנפרד). התובענות הזו, כדרכה של תובענות אמיתית, נובעת מאמון עמוק. אם אנו מאמינים ש"הם חיינו", ממילא גם מתעוררת בנו התביעה לחיות כך, כפי שאנחנו צריכים להיות באמת, לחיות את הדברים במלוא היקפם ועומקם.

מה ה' אלקיך דורש מעימך - עיקר וטפל

כמובן, הדרך היא ארוכה וקשה, וההתקדמות בה היא 'קימעא קימעא'. יש להעריך נכונה את הכוחות - את היכולות, ההכשרה, המוכנות ועוד ועוד, יש לבחון מתי הדברים נשמעים ומתי לא, וכיצד הם יהיו מאירים, מוסברים, מעודדים ומרוממים. ישנם גם שיקולים המחייבים להזדקק במצבים מסוימים לפתרונות דחוקים.

אלא שמרוב שיקולים ומורכבויות אנו עלולים לשכוח את המבט היסודי ולאבד את דרכנו. אנו עלולים לתפוס את העולם הזה עם כל מגבלותיו כדבר נפרד, ואולי אף משמעותי יותר, מן התורה, במקום להבין שהתורה היא יסוד כל החיים. טשטוש נקודת המוצא עלול ליצור מצב שבו האמצעי הופך למטרה – המטרה היא מילוי צרכי החיים ונתינת מענה לבעיותיהם, ו"הפתרונות ההלכתיים" הם האמצעי, שנועד "להסתדר" עם גבולות ההלכה. כתוצאה מכך, עלולים להגרר אל פתרונות זמניים או לסמיכה על דרכים של "שעת הדחק", ולהופכן ל"דרך המלך", בבואנו להכריע בשאלות כבדות משקל, המשפיעות על עתיד קיומנו כאומה בארצה.

האמת היא שלכל השיקולים הללו יש מקום, אבל הם צריכים לבוא בחשבון על רקע המגמה העיקרית. כאשר המטרה הגדולה תהיה ברורה לנו, נוכל להקשיב ברגישות לכל מצב וצורך ונדע להתמודד עימם בדרכי ההלכה. אבל לא "נתָּקע" בדרך, באמצע הספירה, לא ננציח פתרונות של בדיעבד, לא נוריד את הרף של השאיפה, ולא נימנע מלדבר עליו ולהעמיק בו. עלינו לזכור כל העת מה היא המטרה של כל הדרך, ולשים לב שהאמצעי לא יהפך למטרה, ששיקולי ה"איך" לא יטשטשו את ה"מה" - "מה ד' אלוקיך שואל מעמך – כי אם ליראה את ד'".