אין עם פלסטיני

מרדכי קרפל , י"א בסיון תשע"ד

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

תהליך "האביב הערבי" המתחולל בימים אלה במזה"ת בכלל ובסוריה בפרט, יכול להוות בסיס מצוין להסברת הטענה שאין עם פלסטיני.

מדינות המזרח התיכון הן פרי הקולוניאליזם הצרפתי והאנגלי. את קווי הגבול הישרים כסרגל שאנחנו עדיין רואים על המפה, שרטט כנראה קצין מודיעין במטה הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה. עד אז לא היו במזה"ת לא מדינות וגם לא עמים במובן האירופי. בזמן השלטון התורכי העות'מאני, וגם לפניו, היה המזרח התיכון, למעט מצרים, מרחב אחד גדול ובלתי מזוהה מבחינה פוליטית, מדינית או לאומית.


הקולוניאליזם האירופי, משיקוליו שלו ולצרכיו שלו, שרטט גבולות, יצר ישויות פוליטיות והמליך בהן שליטים, בלי שיהיה למבנה המדיני הזה בסיס אמתי במציאות ההיסטורית והתרבותית הערבית
מאז ומתמיד היה המרחב כולו מאוכלס בשבטים, בדתות, בעדות, בחמולות ובהתארגנויות נוספות על בסיס אתני. עמים – במובן האירופי – לא היו בו.

צרפת ובריטניה חילקו את האזור ל"תחומי השפעה": סוריה ולבנון – בתחום הצרפתי, ארץ-ישראל של המנדט הבריטי (שמתוכה הפרישו הבריטים מאוחר יותר את ירדן, שוב משיקוליהם ולצורכיהם הקולוניאליים), עיראק וערב הסעודית – בתחום הבריטי.

על "מדינות" אלה, המליכו האירופיים נסיכים ערבים, בדרך כלל מחצי-האי ערב, בתמורה לשיתוף הפעולה של משפחותיהם עם הבריטים וכנגד התורכים, במהלך מלחמת העולם הראשונה.

אחרי מלחמת העולם השנייה שוחרר האזור מן הקולוניאליזם האירופי, אבל השחרור היה פוליטי ותו לא. קווי הגבול ששרטטו האירופאים – נותרו בעינם. מה שחשוב יותר, גם האידאולוגיה הלאומית האירופית, שלפיה החיים המדיניים מתארגנים במסגרות של עמים המוגדרים במדינות לאום, נותרה על תִּלָּהּ. כך קיבלנו מושגים מופרכים כמו "האומה הלבנונית", "האומה הירדנית" או "האומה הסורית". "האומה הסורית" היא דוגמה טובה לעניין. סוריה איננה אומה, אזרחיה אינם עם, ואסד איננו "טובח בבני עמו". אזרחי סוריה הם אוסף של עדות, בני דתות, שבטים וחמולות, שמלבד תפיסת העולם של "כל דאלים גבר" אין להם הרבה מן המשותף, ודאי לא זהות לאומית במובן האירופי של המושג.

רק בזמננו זה ממש, בעקבות חולשת המערב – לא רק המדינית, אלא בעיקר האידאולוגית והתרבותית – משתחרר המזרח התיכון באמת מהקולוניאליזם האירופי וחוזר לעצמו בתהליך המכונה "האביב הערבי" (ואירוני הדבר שהמושג "אביב העמים", שבאירופה תיאר תהליך היסטורי של גיבוש ושחרור לאומי, משמש היום לתיאור התהליך המתחולל במזה"ת, שמנוגד לו במהותו).

המושגים האירופיים של עם, אומה ומדינת הלאום, זרים לתרבות הערבית ממש כמו שמושג הקומוניזם היה זר להם בעבר, וכשם שהוא נעלם, על אף שבתקופת פריחתו בעולם היו גם היו מפלגות קומוניסטיות בארצות ערב, כך עתיד גם הרעיון הלאומי להיעלם מן ההוויה הערבית.

אמנם יש מקום לדבר על "האומה הערבית הגדולה", זו שבניה יושבים באזור המשתרע ממרוקו, דרך חצי-האי ערב, ועד עיראק וסוריה, אבל אומה זו אינהּ אומה בשום מובן אירופי. זהו אוסף אנשים, פרטים, חמולות, שבטים (בהקשר זה המתחולל בלוב עשוי לשמש דוגמה), אינטרסים שונים ומשונים וכדומה ולא מסגרת מדינית מהסוג המוכר בעולם המערבי.

למצבור האנושי האתני החי במרחב הפתוח של המזרח התיכון, אין מכנה משותף פוליטי. למעט מצרים, אירן ותורכיה, הנמצאות בשולי המרחב ושלבסיס המדיני שלהן ישנהּ ממשות היסטורית, כל שאר השטח – ששוכנות בו סוריה, לבנון, ירדן, עיראק – מהווה מרחב פתוח בכל המובנים. לא היו בו מעולם ישויות פוליטיות מקוריות, והוא נשלט תמיד על ידי כוחות חיצוניים.

גם האיסלאם הערבי עצמו, שמקורו בחצי-האי ערב ולא במרחב המדובר, היה בבחינת כובש באזור ולא שלטון עצמי. בשחרורו של המרחב הזה מהתפיסות האירופיות – ובמיוחד מהתפיסה של "מדינת הלאום" – חוזר המרחב לאופיו המקורי, אך מאבד צורת התארגנות פוליטית שיעילותהּ הוכחה. שאלת עתידו המדיני-פוליטי של האזור המדובר מעניינת וחשובה כמובן, ובכל זאת ההיבט המעניין אותנו הוא שאלת הלאומיות הפלסטינית.

גם הפלסטינים, כמו כל שאר תושביו הערבים של האזור, לא היו מעולם עם. הם היו ערב רב של אינדיבידואלים, המאורגנים, כאמור, בעיקר במסגרות של חמולות, משפחות, שבטים, עדות או קבוצות בעלות זהות דתית.

רובם הגיעו לארץ-ישראל בעקבות הציונות והפריחה הכלכלית שהיא הביאה לארץ. שמותיהם, כגון אל-מסרי, חוראני ועוד, מסגירים עובדה זו. אפילו ה"נכבה", האסון שהביאו על עצמם בשנת 1948, לא עוררה את זהותם הלאומית.

התנגדותם לציונות, הן לפני 1948 והן לאחריה, לא הייתה בבחינת "שאיפה לאומית". היא הייתה חלק מההתנגדות הערבית הטבעית לתנופה הציונית. התנגדות זו מובנת: הערבים זיהו בציונות, מבחינתם בצדק, גורם זר הפולש לתחום מחייתם ההיסטורי. התנגדותם של ערביי ארץ-ישראל לציונות לא הייתה מובחנת מהתנגדותהּ של "האומה הערבית הגדולה" כלפיה. היא הייתה חלק ממנהּ, אך באשר נקודת החיכוך של "האומה הערבית הגדולה" עם הציונות הייתה בעיקר מנת חלקם של תושביה הערביים של ארץ-ישראל, מהווים הם עד היום את ראש החץ של ההתנגדות הערבית לציונות וקו החזית של התנגדות זו.

לבושהּ הנוכחי של ההתנגדות הערבית – הלאומיות הפלסטינית – חדש יחסית. בין מלחמת 1948 למלחמת ששת הימים, לא הייתה שום שאיפה לאומית פלסטינית לשחרור "האומה הפלסטינית" מהכיבוש הירדני. רק בעקבות מלחמת ששת הימים[1] התחילו הערבים בכלל, ותושבי ארץ-ישראל הערבים בפרט, להציג את בעייתם כשאיפה לאומית פלסטינית. הערבים זיהו, כנראה בצדק, ששיח הזכויות הלאומיות מיטיב לשרת את האינטרס שלהם יותר משעושה זאת כל שפה אחרת. תרומה נכבדה להתפתחות זו תרם השמאל הישראלי. מסיבותיו שלו ולצרכיו שלו, עט השמאל הישראלי על "השאיפה הלאומית הפלסטינית" כמוצא שלל רב, ולכן לימד את הפלסטינים וחינכם להשתמש בשפה הלאומית.

לאור העובדה שאוסף תושביה הערבים של ארץ-ישראל אינו עם ומצד האמת אין לפרטים הכלולים בו שום שאיפות לאומיות משותפות או רקע היסטורי שורשי משותף שעשויים לגבש אותם לכדי ציבור מאורגן ומאוחד, הם זקוקים ל"דבק" לאומי שילכדם. את הצורך הזה ממלאת עבורם ההתנגדות לציונות ולמדינת ישראל. היא הדבר היחיד שיוצר עבורם את תחושת ה"יחד" ואת הסולידאריות הפלסטינית.

זו בדיוק הסיבה שההסתה הפלסטינית ממלאת מקום חשוב כל-כך בהוויה הזאת. חוץ ממנהּ, אין שום סיבה ממשית לסולידאריות שלהם. הגדרתם הלאומית אינה בנויה על בסיס מהות חיובית המציגה אותם. הגדרה זו, כל כולה, מנוסחת על דרך השלילה. כל המשותף להם הוא השנאה היוקדת שהם חשים כלפי ישראל והציונות. הם אינם עם, אלא אנטי-עם. כל הווייתם מסתכמת ב"התנגדות". המציאות הלאומית שלהם מיוסדת על בסיס דמיוני שאין לו אחיזה בהיסטוריה וגם לא תוכן או מהות לאומיים חיוביים.

הם אינם רוצים מדינה משלהם; הם רוצים את המדינה שלנו. מה שקרה אחרי הנסיגה מעזה ממחיש זאת היטב: במקום להקים לעצמם מדינה, ואפילו זעירה, הם העדיפו להתפלג ולהיאבק בינם לבין עצמם ולהשתמש בחבל עזה להמשך "ההתנגדות". ביום שבו יוותרו על "ההתנגדות" הם יוותרו על מהותם. הטרור הערבי משמש להם אמצעי בלבד; ההסתה ו"ההתנגדות", לעומת זאת, הן עצם מהותם. קל להם יותר לוותר על הטרור מאשר על "ההתנגדות" וההסתה.

ההסתה, "ההתנגדות" והטרור ממלאים תפקיד נוסף: כמו כל תרבות אנושית אחרת, ניחנה גם התרבות הערבית במעלות משלה. הסובלנות אינה אחת מהן. להפך. התרבות הערבית היא תרבות של אלימות. מכיוון שאין סולידאריות אמתית בין "הפלסטינים", האלימות המאפיינת אותם עלולה הייתה לחולל שמות במרקם החברתי הפנימי שלהם, ייתכן שבמידה רבה מזו שהכרנו. הפניית השנאה והאלימות כלפי ישראל והיהודים עונה אפוא גם על צורך פנימי מהותי. לולא הייתה מופנית החוצה, הייתה האגרסיה הערבית הטבעית מופנית פנימה, מחסלת את הפסבדו-לאומיות הפלסטינית מבפנים וחושפת את האמת, היינו שאין לה שום בסיס היסטורי.

לו, חס ושלום, היו הפלסטינים משיגים את מטרתם ומחסלים את מדינת ישראל, הייתה מלחמת הכול בכול שמתרחשת היום בסוריה, בבחינת קדימון קל למה שהיה מתחולל ביניהם.

מי שנוסע לחיפה בכביש החוף הישן, צפונית לזיכרון יעקב, עובר ליד הכפר הערבי פורודיס. תושביו הערבים של הכפר זכו לגן עדן (פרדייס) כבר בעולם הזה. אין כפר ערבי במזרח התיכון כולו, ודאי לא מחוץ למדינת ישראל, שתושביו נהנים מעושר ומרווחה כמו תושבי כפר זה.

הם אינם צריכים זכויות לאומיות. גם לא זכויות דמוקרטיות. מושגים אלה אינם חלק מתרבותם. כל רצונם לחיות בנוחות כלכלית ובכבוד אנושי כאינדיבידואלים. בעת האחרונה נוכחנו בכך גם על רקע הצעתו של שר החוץ אביגדור ליברמן להעביר את תושבי הכפרים הערביים שבוואדי ערה, על כפריהם ובתיהם – בלי לגרשם חלילה – לידי המדינה הפלסטינית שאמורה לקום במסגרת "הסכם שלום". זעקות השבר שלהם והתנגדותם התקיפה אינם רק צביעות משעשעת; הם ההוכחה שאין ברורה ממנה שלא זכויות לאומיות הן שמטרידות אותם באמת אלא רווחה כלכלית אינדיבידואלית וכבוד אנושי.

ה"נכבה" הפלסטינית לא הסתיימה אפוא ב-1948. הפרובלמטיקה האידאית של הציונות, בלבולי המוח של השמאל הישראלי ובעקבותיו של העולם המערבי "שוחר ישראל" כולו, ממשיכים להפוך את הפלסטינים לקרבן, ועם זאת כל הווייתם אינהּ אלא שוט שמניף אלוקי ההיסטוריה על הציונות כדי להכריח אותהּ לחזור לעצמהּ ולמקורותיה הָאֲמִתִּיִּים.

[1] אש"ף, הארגון לשחרור פלסטין, הוקם בשנת 1964, אבל הקמתו הייתה בחסות מצרית, והוא לא נקרא "הארגון לשחרור העם הפלסטיני", אלא לשחרור הארץ.