על פואד ועייזר ושבוע הספר
על פואד ועייזר ושבוע הספר

יחד כל הדרך

בקרוב יציין בנימין פואד בן-אליעזר שלושים שנה לכהונתו כחבר כנסת. הוא נכנס לכנסת בבחירות 1984, כמספר 3 ברשימת 'יחד' של עזר ויצמן, ובהמשך נבלע עם מפלגתו בתוך המערך. או אולי המערך הוא שנבלע בתוך פואד? קשה לזכור. מה שברור הוא שהחשדות האחרונים נגד האיש מהווים המשך למסורת מפלגתית מפוארת. שכן גם שני חבריו של פואד במפלגת 'יחד', שמנתה אז שלושה ח"כים בלבד, הסתבכו בפרשיות מפוקפקות אחרי סיום כהונתם בכנסת: ויצמן בפרשת התרומות מהמיליארדר אדוארד סרוסי, ושלמה עמר (לא זה מהרבנות אלא זה מ'אגד') בפרשה מהאייטיז שכונתה "הפגישה הלילית".

הפרט הפיקנטי בסיפור הוא, כמובן, המשכה של שותפות הגורל בין פואד לבין פטרונו הפוליטי מאותם ימים: עזר ויצמן המנוח איבד את נשיאות המדינה בגלל חשד לקבלת כספים מתחת לשולחן, וגם בן-אליעזר איבד את הנשיאות – או לפחות את הסיכוי להיות נשיא - בגלל חשדות דומים. מה שכן, פואד יכול לטעון להגנתו שהוא בסך הכול מילא הבטחת בחירות מלפני 30 שנה. שכן באותם ימים התחייבה מפלגת 'יחד', בחלק הכלכלי של מצעה, לפעול להקטנת רמת המיסוי בישראל. מעניין אם לכך התכוון המשורר במילים שהפכו לג'ינגל של המפלגה ב‑1984: "עוד נדע ימים טובים מאלה, עוד נדע ימים טובים פי אלף".

חוקי הסופרים

אתמול נפתח שבוע הספר, או שבוע וחצי הספר, או בשמו העוד-פחות רשמי "שבוע רגשי הנחיתות של סגל". פעם נוספת אעקוב בעיניים כלות אחר אלה שנכנסים ליריד וממלאים שתי שקיות גדולות בספרים עבי כרס, בידיעה ברורה שהם יסיימו לקרוא את כולם עוד לפני שהשבוע יסתיים. אני, לעומתם, עדיין נאבק בספרים שקניתי כשפואד היה מתאם הפעולות בשטחים. הפרעת ריכוז לא מאובחנת והיעדר מיומנות בסיסית הופכים כל סיום של קריאת ספר לאירוע נדיר וחגיגי, שאחריו אני מוכרח לנוח מקריאה חודש שלם לפחות.

שלא תבינו אותי לא נכון: אני מסוגל ליהנות מקריאה איטית וממושכת אם הספר מצדיק את זה. כן, פרוסט, אני מדבר עליך. ועדיין, אם אתם עוסקים בכתיבת רומנים ואתם מעוניינים להפוך אותי לקורא המושלם – ישנם כמה כללים שעליכם למלא בדייקנות. הם לא מאוד מסובכים, והם לא יחייבו אתכם להתפשר על איכות, להפך. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לעקוב אחר ההוראות הבאות, ומובטחת לכם קריאה מהירה וביקורת נלהבת של כותב מדור זה.

א. אל תכתבו ספר אפל או אלים מדי. תנו לגיבורים החיוביים שלכם כמה שיותר רגעי חסד, ולפחות אל תתעללו בהם, אחרת יש לכם עסק איתי.

ב. הדמויות הראשיות חייבות להיות מעוצבות לפרטי פרטים, עד שבסיום הקריאה אדע באיזו משחת שיניים הם משתמשים ומה הם חושבים על מצביעי יש עתיד. מנגד, לא אכפת לי כהוא זה אם הם יצעדו ליד שיח אוכמניות או דומדמניות, אז אפשר להרגיע עם תיאורי הטבע.

ג. כמו כן, חובה על הסופר לספק לקורא דמויות מורכבות ועגולות, לטעת חולשות בגיבורים הטובים וקורטוב אנושיות ברעים. עם זאת, אני דורש לדעת באופן הברור ביותר מי טוב ומי רע – אם לא בתחילת הספר, אז בוודאי בסופו. וגם בעולם האמיתי.

ד. כתבו עלילה מותחת, סוחפת, מהפנטת, מרגשת. טוב, כתבו עלילה, נתחיל בזה.

ה. הדיאלוגים ומערכות היחסים בין הדמויות צריכים להיבנות בדייקנות, בעדינות, באנדרסטייטמנט ובסאבטקסט, לא הכול ישיר ומוחצן ובמשקל מאה טון. המשפטים היפים ביותר בספרות הם אלה שלא נאמרים בה אלא בראשו של הקורא.

ו. סעיף שאינו מנותק לחלוטין מהסעיף הקודם: שהעלילה תתרחש באי הבריטי. רצוי משהו עם בלש או מפקח משטרה. כן, זה בהחלט מה שיקנה את לבי, ובמחיר טוב.

ז. הימנעו משפה וולגרית, מתיאורים וולגריים ומוולגריות וולגרית. ומנגד, אין כל פסול ברומנטיקה לשמה. אדרבה, אם הגיבורים הראשיים שלכם הם גבר ואישה רווקים שאינם בני משפחה – עליהם להפוך לבני זוג רשמיים בעמוד הלפני אחרון של הספר, ושיזכו להקים בית נאמן בישראל בספר ההמשך.

ח. השתדלו לכתוב בהומור. אלא אם אין לכם חוש הומור כלל, ואז עדיף גם שלא תנסו.

ט. אורך הספר שאתם כותבים לא יפחת מ‑250 עמודים – אני צריך להרגיש שעבדתם בשבילי – אבל גם לא יעלה על 350 עמודים. במקרים חריגים של כתיבה הומוריסטית משובחת במיוחד – גם 400 עמודים זה בסדר.

י. שיהיה הפי אנד. או סוף טוב, אם אתם ד"ר אבשלום קור. במקרים מיוחדים אפשר ואף רצוי לתת סוף אמביוולנטי (או דו-ערכי אם אתם וכו'). ואם אתם בכל זאת מתכוונים לשבור את לבי, לפחות תנו לפרופ' מנחם פרי לגלות זאת בעטיפה האחורית של הספר, כדי שאדע לא להתקרב. שבוע רגשי נחיתות שמח לכולם.