תחת משטר הטליבנות

בתקופת שלטון הטליבן באפגניסטן יכול היה כל גבר שרצה בכך לסור לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו ולהתלונן כי אשתו מזניחה את הילדים ופוגעת בהם. המשטרה היתה עוצרת את האשה מייד.

גיל רונן , כ"ח באדר תשס"ג

גיל רונן
גיל רונן
ערוץ 7
בתקופת שלטון הטליבן באפגניסטן יכול היה כל גבר שרצה בכך לסור לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו ולהתלונן כי אשתו מזניחה את הילדים ופוגעת בהם. המשטרה היתה עוצרת את האשה מייד. בדרך כלל לא טרחו בכלל לבדוק אם התלונה של הבעל היא תלונת אמת, או סתם עלילה. לפעמים עשו כאילו שבודקים. הצעדים שננקטו נגד האשה נקבעו בדרך כלל בהתייעצות דיסקרטית עם הבעל. לפעמים בחרה המשטרה לעצור את האשה לכמה ימים. לפעמים הרחיקה אותה מביתה ומהכפר שלה. רוב הנשים הבינו את הרמז אחרי המעצר הראשון שלהן, ולא שבו להכעיס את בעליהן. אלה שהמשיכו למרוד בבעל שילמו מחיר כבד. ברגע שגבר טליבני מאס לחלוטין באשתו, דאגה המשטרה להעבירה לטיפולו של בתי המשפט השארעיים של המשמרות המהפכניים.

בתי המשפט הללו, ועוזריהם, אנשי "השרות למען המשפחה האיסלמית", נהגו בנשים המגורשות הללו באכזריות שלא תתואר: ראשית דבר, נטלו מהאשה את הזכות להתראות עם ילדיה. במקרה הטוב, זכתה האשה שילדיה "יבקרו" אצלה יומיים בשבוע. במקרים הגרועים ביותר, נותק כליל המגע בין האשה לילדים שלה, והם הוסתו נגדה והתנכרו לה. מיליוני נשים אולצו להתראות עם הילדים שלהן ב"מרכזי פיקוח" מיוחדים, בתנאים הדומים לביקורים בבית הסוהר.

כאילו לא די בכך, הפכו בתי המשפט של הטליבן את הנשים האומללות האלה לשפחותיהן של בעליהם לשעבר. הן אולצו לעבוד בפרך בכדי לשלם דמי כופר לבעלים לשעבר: בתי המשפט תירצו זאת בכך שהמעמסה שנופלת כעת על הבעל גדולה פי כמה, משום שהאשה כבר אינה מסייעת בגידול ילדיה. הנשים אולצו לשלם סכומים ללא כל פרופורציה ליכולת ההשתכרות שלהן, ומי שפיגרה בתשלומיה לאורך תקופה ארוכה מדי – נשלחה לבית הסוהר לשבוע או שבועיים, ושוחררה שוב לעבוד.

כלי התקשורת האפגניים וגדודים של "מומחים" שהועסקו בשירות הממשלה ובמוסדות פרטיים (רובם גברים, אך גם לא מעט נשים) – נטלו חלק פעיל ונלהב בהשפלת הנשים. תיאוריות שונות על נחיתותה המולדת של האשה ועל מיותרותה זכו ללגיטימציה. על לוחות מודעות במשרדי ממשלה, ואפילו בבתי המשפט השארעיים עצמם – נתלו דפים עם בדיחות אנטי נשיות גסות. תשדירי שירות של "הלשכה לקידום מעמד הגבר האפגני במשרדו של נשיא אפגניסטן" הסבירו לגברים כיצד לזהות את סימניו הראשונים של שגעון נשי, וכיצד לפעול נגדו. "מומחה" ידוע לענייני נישואין – הרון אל-רזאללה ווז אל-טיר – הסית גברים לגרש מעליהם את נשותיהם בלי להתלבט, בתוכניות הרדיו והטלוויזיה שלו.

אין יודעים כמה נשים אפגניות שלחו יד בנפשן באותה תקופה, או מתו משברון לב וממחלות שגרמה להן ההתעללות הזו. אבל מעריכים את מספרן בעשרות אלפים.

טוב: שיקרתי, כמובן. הסיפור הזה לא היה ולא נברא. אפילו באפגניסטן של הטליבן לא הגיעו לרמה כזו של התעללות ממוסדת בנשים. אבל קחו את המילים "אפגניסטן", "בתי משפט שרעיים", "השרות למען המשפחה האיסלמית", והביטויים הרלבנטיים האחרים, החליפו אותם ב"ישראל", "בתי משפט לענייני משפחה", "השירות לפרט ולמשפחה" ושאר המקבילות הישראליות, התאימו את המספרים לאוכלוסיה בסדר גודל שלנו, החליפו את הרון אל-רזאללה בגב' ורדה רזיאל-ויזלטיר (או ז'קונט, או איך שקוראים לה בזמן האחרון) והחליפו "גברים" ב"נשים" – ויש לכם תיאור מדוייק לחלוטין, בלי שום גוזמא, של המצב במדינתנו.

אין כאן סאטירה או קריקטורה – אפילו לא עיוות קל. כך בדיוק אנחנו נראים. מדינה ששונאת את גבריה. מדינה המשכלת את אבותיה, ומייתמת את ילדיה וילדותיה. וכי איך עוד ניתן לקרוא להליך ממוסד שבו נקרעים ילדים מעל אביהם ומופרדים ממנו בכוח? במדינת ישראל, עשרות גברים מקבלים את בשורת האיוב מדי יום ביומו, וביחד עמה את פנקס תשלומי המזונות.

עד לא מזמן התגוררתי ביישוב קהילתי מסויים, אי שם בין עפולה לחדרה. ביישוב כ-700 משפחות. הנה שלושה סיפורים אמיתיים שהתרחשו ביישוב הזה בשנים האחרונות. השמות בדויים, כמובן:

o לדייויד וגילה היתה משפחה חמה וחמודה, קצת פריקית ומלאת חיים והומור. היו להם שני ילדים – ילדה בגיל ההתבגרות, וילד בן חמש, עם שיער בלונדיני חלק וארוך ואף מלא בנמשים. דייויד עבד קשה בהיי טק והלך לו לא רע. גילה היתה מורה. אבל יום אחד הם רבו על משהו, והחברות הפמיניסטיות של גילה אמרו לה בשום פנים ואופן לא לוותר. אז היא לא ויתרה, וכנראה שגם הוא לא ויתר. הוויכוח התעצם. גילה פנתה לבית המשפט ודייויד מצא את עצמו מחוץ לבית שהוא עצמו בנה. מהכאב, העלבון והכעס, הוא התרחק עד לחיפה וניתק מגע למשך תקופה. יום אחד נשר לילד בן החמש כל השיער מהראש, והוא הפך לקירח. השכנים חשבו שהוא מגיב לטיפול כימותרפי – אבל הוא לא היה בשום טיפול כזה. האם הלכה איתו לרופאים, והרופאים קבעו כי אין לו שום מחלה. נשירת השיער היתה תגובת יגון על עזיבת האב. הבת עזבה את בית הספר ובמשך תקופה התגלגלה בחיפה. היום, כמה שנים אחרי, הבת והבן מתגוררים אצל האב.

o יוסי וטלי גרו בווילה בשכונת "בנה ביתך" עם בנותיהן, בבית המפואר שבנה יוסי. יום אחד, טלי הודיעה ליוסי שנמאס לה ממנו. יוסי – אתה החוליה החלשה. שלום. את מקומו של יוסי תפסה המאהבת של טלי, מדלן. הבנות נשארו אצל אמן הלסבית, כמובן. אמא יש רק אחת, והיא חייבת לקבל מזונות.

o דני, בן 40, הגיע ליישוב בספטמבר 02'. היו לו פנים ינשופיות ומתוקות, מצח גבוה מאוד ושיער ארוך וחלק, עד לכתפיים. הוא היה אחד הבחורים הטובים ביותר שהכרתי, באמת. זו היתה הפעם השנייה שבה דני נזרק מבית שבנה. בפעם הראשונה זרקה אותו אשתו. הוא מצא בת זוג שנייה, ואחרי חמש שנים רעות, גם היא זרקה אותו. הוא שוב נותר בלי כל, אך נשבע שלא ייקח אגורה מאמו המבוגרת. גם את מקום עבודתו איבד, בטלטלת המעבר. הוא מצא אצלנו דירה שכורה ב-230$ לחודש. לא היתה לו מיטה. לא היה לו מקרר. "הישרדות", הוא אמר. הוא עבד בשתי משרות במקביל, בכדי לנסות ולעמוד גם בתשלום המזונות. "היום כבר לא עוצרים אותך על אי תשלום מזונות", הוא אמר לי. "פעם היו דופקים לך ימים, אבל הפסיקו עם זה". הוא היה גנן במקצועו, אבל בשעות הערב התחיל לעבוד בניקוי מערכות ביוב. יום אחד חלה. לא יודעים אם זה היה וירוס שחטף מהעבודה בביוב, או אוכל מקולקל שאכל בגלל שלא היה לו מקרר. כעבור שלושה ימי מחלה, ללא טיפול כלשהו, הוא נפטר מדום לב. האמא שלו וחבר שלו גילו אותו שוכב, מת, בביתו השכור.

דני, אגב, אינו שם בדוי. יהי זכרך ברוך, דני.