אל 'תעשה הכל' - פשוט תחזיר אותם

אביחי בוארון , כ"ב בסיון תשע"ד

אביחי בוארון
אביחי בוארון
צילום: יח"צ

אז עכשיו מאשימים את המתנחלים בזה שהם נוסעים בטרמפים. כאילו הכל היה ממש בסדר אילו רק היו נמנעים תושבי יו"ש ונעריהם ממנהגם הנלוז להיעזר זה בזה בנוסעם מן הון להון.

שלא יבלבלו אתכם עם העובדות

רגע, אבל היו גם כמה פיגועים באוטובוסים, רכבים פרטיים גם ספגו לא פעם, אש מן המארב, והיו מקרים שאפילו הולכי רגל לא יצאו בזול מהתקלות לא מקרית במחבל ממולכד, אז מה לנו להלין על הטרמפיסטים?

צריך לומר בקול ברור, לא תופעת הטרמפיסטים היא שהביאה לחטיפתם של אייל, גיל-עד ונפתלי, אלא רצונם העמוק והחייתי, של המחבלים להרוג בנו בכל מקום ובכל אופן.

זהו המנוף שאחריו נמשכת התוצאה. זהו הגורם המרכזי במוטיבציה לייצר פיגועים.

השאיפה לפגיעה ביהודים, המטופחת כערך, על ידי מערכת החינוך הערבית ביהודה ושומרון, מקבלת ברבות הזמן ביטוי באוטובוסים מתפוצצים במרכזי ערים יהודיות, בירי על רכבים פרטיים בעלי לוחית זיהוי צהובה ובדקירת הולכי רגל. לכן הטרמפ הוא רק טכניקה, ניצול נקודת תורפה, שאמנם מצריכה משנה זהירות מצד הטרמפיסט בכל מקום ובכל זמן, בין אם זו נערה בכבישי גוש דן ובין אם זה צעיר בכבישי יו"ש - הא ותו לא.

לעבוד על הרצון

מאידך הדרך למניעת פיגועים מכל סוג אינה באמצעי הגנה חדשניים - שבענו ממיגונים בארצנו שלנו.

הדרך היחידה להשפיע משמעותית על גרף הפגיעה ביהודים היא בהשפעה על רצון המפגע לפגע. ידע כל מחבל פוטנציאלי שלא כדאי לו לפגוע ביהודי, שזה פשוט לא משתלם, שזה הופך אותנו ליותר אכזריים ואגרסיביים כלפיו וכלפי בני עמו.

זה יקרה רק מכוח פגיעה בבטן הרכה של המחבלים, בביתם, במשפחתם, בבני עמם. זה יקרה רק אם מחבל פוטנציאלי ידע שאם אימא יהודיה לא ישנה בלילה לא תהיה אימא אחת בעזה, בחברון, ברמאללה שתוכל לעצום עין.

לכן היה על ראש הממשלה להוביל השבוע מהלך קיצוני וחריף נגד חברון כולה. מאה ושמונים אלף תושבי חברון היו צריכים לחוש השבוע איך האדמה בוערת להם מתחת לרגליים. ראשי חמאס ביו"ש ובעזה היו צריכים להרגיש השבוע איך השמיים הולכים ומאדימים מעל ראשם ואיך להט החרב המתהפכת חותך בהם.

אם תוך 24 שעות הילדים לא חוזרים לא תהיה חברון - היה על ראש הממשלה להכריז ולעזאזל בית הדין הבינלאומי בהאג - אבן על אבן לא תיוותר בה, ותושביה - שילכו לעזה.

ואין עצה ואין תבונה

הלב נשרף נוכח הורים אכולי כאב, טרוטי עיניים, מנסים לשמור על שפיות בסיטואציה מטורפת. הלב נקרע נוכח מנהיגים חסרי אונים, למרות העוצמה הבלתי מוגבלת העומדת לרשותם, ואין עצה, ואין תבונה כנגד הזמן החולף והספק המכרסם.

ואולי במצב זה, אדוני ראש הממשלה, שומה עליך ללמוד רוח עצה וגבורה מהלוחם העברי הראשון, אבינו הקדמון, ראשון ישני חברון, אולי ממנו תלמד רוח נחישות ונחרצות בהשגת המטרה, בדיוק באותה סיטואציה:

וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות, וירדף עד דן.
ויחלק עליהם לילה, הוא ועבדיו, ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק.
וישב את כל הרכש, וגם את לוט אחיו ורכושו השיב, וגם את הנשים ואת העם.

מדינת ישראל תעשה הכל

מאות קילומטרים רדף אברהם, בנחרצות, בידיעה שבלי לוט הוא לא חוזר. שלוש מאות ושמונה עשר לוחמיו לצידו והוא בראשם. לא היתה שם מצלמה אחת. מיקרופון אחד לא ביצבץ, שום יועץ תקשורת לא נתן הוראות. רק עטו המושחז של שר ההיסטוריה הנציח את הרוח העברית - בלי השבוי לא חוזרים.

וזו היתה הכתובת על הקיר בישיבת הרמטכ"ל עם קציניו השבוע: "ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". רדוף אדוני ראש הממשלה, רדוף אותם, הכה אותם, כלה אותם והשב את הבנים הביתה - אין מצב שתחזור ריקם.

אל תאמר מהשפה ולחוץ: 'מדינת ישראל תעשה הכל' - את ההשתדלות תשאיר לבחורי ישיבות. אדוני ראש הממשלה המבחן הוא מבחן התוצאה - פשוט תחזיר את הנערים. אם תחזור בידיים ריקות, אינך ראוי עוד, אדוני, לעמוד בראשנו.