שובו אחים

בחצות התחלנו ללכת מנמל תל אביב. אמרו לנו שזה אמנם מסלול לא קצר, אבל כולו במישור, פשוט הולכים בכיף את כל רחוב דיזנגוף ומגיעים. כל זה היה מדויק, אבל שכחו לספר לנו מה מתרחש לאורכו של המסלול

ידידיה מאיר , כ"ב בסיון תשע"ד

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

1.

איפה היית כששמעת לראשונה את השם בת גלים? נדמה לי שכל אחד זוכר את הרגע הזה השבוע.

אני הייתי בהאנגר 11 בנמל תל אביב, מקשיב עם עוד כאלפיים צעירים למנחה החב"דניק שאומר לראשונה שלושה שמות שעוד אדע בעל פה: "גיל-עד מיכאל בן בת גלים, אייל בן איריס תשורה ויעקב נפתלי בן רחל דבורה. אנחנו מקדישים את סעודת השבת הענקית הזאת ואת כל התפילות כאן לזכותם. שישובו הביתה במהרה בריאים ושלמים!".

"אמן", ענה הקהל, ואז החלה הסעודה, שבאמת הייתה ענקית. בעצם, הכי גדולה אי פעם. בשבת האחרונה, ליד חוף הים של תל אביב, נשבר שיא גינס. שליחי חב"ד באוניברסיטת תל אביב, יחד עם ארגון יהודי אמריקאי, ארגנו סעודת שבת שבה אכלו, שרו ובירכו יחד יותר מאלפיים בני אדם. משקיף רשמי של ספר השיאים העולמי, הודי קפדן שגר בלונדון, נחת בישראל כדי לספור ולבדוק מקרוב שהשיא אכן נשבר ושכל הכללים נשמרים היטב. במדים מגוהצים שעליהם רקום הלוגו של גינס הוא התרוצץ בהאנגר רחב הידיים ולא הפסיק להציק למארגנים ולהטריד אותם בדרישות. ולמה הוא עשה זאת? כדי שלא תגידו לי, כמו שאמרו לי חברים במהלך השבוע האחרון, "נו, באמת, הרי בכל שבת 'חיי שרה' בחברון אוכלים יותר אנשים, שלא לדבר על סעודת החג בבית המדרש של גור, כשכל החסידים מגיעים". זה נכון, אבל לגינס יש חוקים הזויים משלו: הסעודה, למשל, לא רק צריכה להתקיים באולם אחד גדול. זה לא מספיק. האוכל עצמו צריך להיות מוגש בבת אחת. כלומר, מברכת "המוציא" ועד הגשת המנה הראשונה אמורות לעבור חמש דקות מקסימום, אחרת לא יוכרז כאן שיא. בבית הפרטי שלנו אנחנו לא תמיד מצליחים לעמוד בלוח זמנים כזה, אבל שם זה הצליח. עשרות מלצרים הסתערו על השולחנות מיד עם בציעת החלה (ענקית גם היא) עד שההודי ראה שכולם כבר נוגסים בסלמון והכריז: "עברה רק דקה ושלושים ושמונה שניות. הצלחתם, תמשיכו הלאה".

אז הם המשיכו הלאה. על במה גדולה עמד החב"דניק הכי גבוה ועם הקול הכי חזק שהיוזמים איתרו בכל העולם (הרב זאבי רסקין, שליח הרבי לקפריסין) ומשם הוא הכריז בכל פעם: "קידוש!", "ברכת המזון!" וכן הלאה. אבל אפילו הקול הרם ביותר לא הספיק כדי למלא את כל החלל הגדול, ולכן רסקין נעזר גם בשלטי ענק, חצי מטר על מטר, שעליהם נכתבו ההוראות שלו: "נא לקום", "נא לשבת" וכן הלאה.

האמת, אני מתפלא על החב"דניקים האלה. ערב שלם הם תיזזו בין הוראות השולחן ערוך לבין הוראותיו של ספר השיאים, אבל הם היו יכולים להיות הרבה יותר מתוחכמים. הרי השיא הוא רק תירוץ. המטרה שלהם היא לקרב יהודים מכל הסוגים אל שולחן השבת. אז למה לא להיפסל, בכוונה, ואז להודיע שהפעם לא הצלחנו, ולכן בשבת הבאה כולנו נתכנס כאן כולנו יחד לסעודה נוספת של זמירות ודברי תורה כדי לנסות שוב?

אילו שברו ישראל שתי שבתות שיאי גינס – מיד נגאלין.

2.

כל הסעודה, מיותר לומר, התנהלה בצל הדאגה לחטופים. כיבינו את הרדיו כשחנינו דקות לפני כניסת השבת במתחם האירוע, והמשפט האחרון ששמענו היה "אין כל מידע חדש באשר למיקומם של שלושת הנערים, החקירה נמשכת". כשהדלקנו אותו מיד במוצאי השבת המשפט הראשון ששמענו היה די דומה. דבר לא התחדש באותן 25 שעות.

"אם היינו יודעים מראש על החטיפה ועל מצב הרוח הלאומי", אמר לי אחד המארגנים של המיזם בין מנה למנה, "לא היינו קובעים את התאריך הזה. אבל יצרנו קשר עם הנהלת גינס כבר לפני שנה. אחר כך גילינו שהסעודה שלנו תתקיים כמה שעות אחרי המצעד בתל אביב, וחשבנו שגם בזה יש סמליות, למרות שלא תכננו. והנה בסוף אנחנו מבקשים מאלפיים איש שחלקם הגדול בכלל לא שומר שבת להתנתק לכמה שעות מהחדשות הכי בוערות. ובטח גם התקשורת לא בדיוק תכתוב על כל זה השבוע. את מי מעניין שיא גינס כזה כשנשברים כאן שיאים של אכזריות ושיאים של דאגה?".

הרבה אחרי שהשיא נשבר וההודי הסתלק, נשאר שם בהאנגר הרב נחמיה וילהלם, שליח חב"ד בתאילנד, להתוועדות של ליל שבת עד לשעות הקטנות עם החבר'ה שלו. החבורה שהוא הזמין לסעודה היא של מטיילים ישראלים שנדלקו על היהדות במזרח הרחוק ושומרים איתו על קשר עד היום. "אני רוצה לדבר איתכם על המרגלים," הוא אמר להם, "בפרשת השבוע, פרשת 'שלח', יש חבורה שלא רוצה להיכנס לארץ ישראל. הם אנשים טובים, אבל הם רוצים לקיים את התורה רק במדבר, במקום מנותק. הם לא חושבים שהיא מתאימה לחיי היומיום בתוך הארץ. זה די דומה למה שקורה לישראלים בתאילנד. אצלנו בבית חב"ד שמרתם שבת, למדתם תורה, הנחתם תפילין, התחברתם. שם זה קל, כי אתם רחוקים מכל החברים והמשפחה, מהעבודה ומהסביבה הטבעית. שם אתם באטמוספרה אחרת, במדבר. אבל הנה, נכנסתם לארץ, ופה זה פחות מתאים לכם. פה כל הטרדות היומיומיות חוזרות, וכל הרעיונות היפים כבר נראים לא רלוונטיים. אז באתי לפה, כל הדרך מתאילנד לתל אביב, כדי להגיד לכם שבסוף בפרשת השבוע מנצחים אלה שרוצים לקיים מצוות בארץ ישראל. הם אלה שצודקים בסופו של דבר. התורה לא אקטואלית רק במדבר, התורה אקטואלית גם בתל אביב. וסעודת שבת הזאת מוכיחה את זה".

3.

לקראת חצות התחלנו ללכת ברגל מנמל תל אביב אל בית המשפחה שאצלה התארחנו, ליד 'הבימה'. כששאלנו מראש אם הדרך קשה אמרו לנו שזה אמנם מסלול לא קצר, אבל כולו במישור, בלי שום עליות. פשוט הולכים בכיף ישר, ישר, ישר את כל רחוב דיזנגוף ובסוף מגיעים. כל זה היה מדויק, אבל שכחו לספר לנו מה מתרחש לאורכו של המסלול הזה. בשנות השמונים הביטוי "להזדנגף" היה פופולרי מאוד. חשבתי שמאז דיזינגוף כבר לגמרי אאוט, אבל בליל שבת האחרון, כשהלכתי לאורכו, הבנתי כמה טעיתי. הכול תוסס והומה. פה ושם היו חנויות בגדים או מרפאות שיניים סגורות, אבל כמעט כל מכולת, סופר וכמובן בית קפה, פאב ומסעדה – שקקו חיים. הם לא רק היו מלאים בהמון אדם אלא ממש עלו על גדותיהם לרחוב. אלפים אלפים של ישראלים אוכלים, שותים, צועקים לסלולרי. ידעתי כמובן שתל אביב היא עיר ללא הפסקה, וידעתי גם שחולדאי טוען בתוקף שזה חייב להיות כך. אפילו שמעתי אותו לאחרונה אומר בריאיון ש"אנחנו חייבים חנויות פתוחות, אי אפשר להגיד לתל אביבים לאפסן מזון במזווה לפני כל שבת" (המקרר כנראה לא הגיע עדיין לעיר העברית הראשונה).

ידעתי את כל זה, אבל עד שלא ראיתי בעיניים, לא ידעתי עד כמה הנתק גדול ועד כמה השבת בדיזינגוף נראית כמו יום חול. סליחה, היא נראית יותר מחוללת מסתם יום חול בשתים עשרה בלילה. ותבינו, שש שנים מחיי גרתי ברמת השרון, לא בדיוק בני ברק. ובכל זאת, אין מה להשוות. כמעט חזרתי אחורה לקרוא לרב וילהלם, שיגיד לי אם הרחוב הראשי של תאילנד נראה ככה בשבת. אם מישהו רצה להיות בינלאומי, קוסמופוליטי, אוניברסלי - הוא הצליח ובגדול.

למחרת בבוקר, באור יום, בדרך חזור מתפילת שחרית, ראיתי עוד כמה דברים שלא ראיתי בלילה: גן ילדים שבחלונו מתנפנף דגל המצעד (שכמובן התנוסס כמעט בכל חלון ראווה של כל חנות באזור), מכון כושר שעבד כאילו יום שלישי בבוקר וגם חנות שמכרה אוכל לכלבים וחתולים (אולי גם זה פיקוח נפש, כי הרי אין להם במזווה מספיק מקום לבונזו).

אבל נחזור לליל שבת. תוך כדי הליכה שיננתי לעצמי שוב ושוב את משפט המפתח מפרשת השבוע, "טובה הארץ מאוד מאוד", מנסה למצוא איזו נקודת אור בכל מה שקורה סביבי. למרות הכול, טובה הארץ מאוד מאוד. הרי זו בדיוק אותה ארץ שעליה דיברו המרגלים. כמה קל לשבח את שני המרגלים האופטימיים בדרשה בבית הכנסת ולהביא שבעים פירושים למה עשרת המרגלים הפסימיים היו לא בסדר, וכמה קשה, לפעמים, להתחבר לאופטימיות הזאת במציאות.

פתאום ראיתי שבפאב שבהמשך הרחוב כולם מרותקים למסך טלוויזיה ענקי שהוצב על המדרכה. כל העיניים נתלו בדריכות במסך, עוקבות אחרי כל תנועה. אולי המבצע לשחרור החטופים בעיצומו, חשבתי לעצמי בעודי מתקרב לשם, והבליינים פסקו מכל עיסוקיהם כדי לעקוב אחריו בדאגה. אבל כאשר חלפתי על פניהם ראיתי שהמסך הענקי כולו ירוק. חטופים? מונדיאל.

אני יודע שבהמשך אותו שבוע נערכה בכיכר רבין, בעיצומו של שבוע הספר, תפילה משותפת לכל המגזרים. אני יודע שיש בתל אביב הרבה מאוד אנשים טובים ואכפתיים. אני יודע גם שבטח רבים מבני העיר הזאת היו באותן שעות ממש, כחיילי סדיר ומילואים, בפעילות מבצעית בחברון. ניסיתי להגיד לעצמי את כל זה, אבל הבאסה לא עברה.

4.

בסוף, הדרך המישורית אבל הכה מתסכלת הסתיימה. לקראת אחת בלילה הגענו למרכז ההרצאות וההופעות 'שמים' שברחוב מלצ'ט. חברים שלנו מנהלים את המקום, והם חיכו לנו שם עם המפתח של הדירה שבה אנחנו אמורים לישון. נכנסתי פנימה והופתעתי לראות את האולם שוקק חיים. רוני איילון, חוזר בתשובה שעשה את כל המסלול מסיירת מטכ"ל עד לחסידות בעלז, נתן שם הרצאה לילית לשלושים צעירים והוא דיבר, איך לא, על המרגלים. "אל תתרשמו מהכמות אלא מהאיכות. עשרה מרגלים טעו ושני מרגלים בלבד צדקו", הוא אמר להם, ואני חשבתי על האלפים שבחוץ מול השלושים שכאן בפנים. "ואתם יודעים מה היה ההבדל בין העשרה לבין השניים?", המשיך איילון, "העשרה פעלו רק על פי חוכמה, עם שכל קר, והשניים פעלו על פי אמונה. אנחנו לא צריכים לפעול כל הזמן רק לפי חוכמה, באופן ריאלי, רציונלי, ולהסתכל רק על מה שמולנו. אנחנו צריכים לראות גם את מה שנסתר, להפעיל גם אמונה. מי שמסתכל על המציאות רק בחוכמה לא יצליח, חייבים להפעיל גם את הלב".

אז נכנסתי פנימה כדי לקחת מפתח, וקיבלתי שני מפתחות: אין ברירה. ככה צריך כנראה להסתכל על רחוב דיזינגוף בשבת, לא בהתבוננות ריאלית על ההווה אלא מתוך אמונה בעתיד, וככה צריך גם לנסות להירדם עכשיו, עם הדאגה לחטופים. לא מתוך דאגה לעוד ועוד פרטי מידע על מצבם, אלא מתוך אמונה ותפילה לשלומם. שבת שלום, תל אביב.