שמעתי שבוועדת פנים מתנהל דיון על קבלת חוק של הזנה כפייתית של שובתי רעב.
עשה עלי רושם נאומו של דב חנין המיצג את הקומוניסטים הישראלים. קולו רעד, כאשר הוא דבר על סכנה שבזמן הזנה כפייתית האסיר עשוי להיפצע. אזכיר שכעת מדובר על שביתת רעב של מחבלי חמס, שרצחו ילדים בלי רחמים.
אני מצטער שדב חנין לא התייעץ איתי בנושא שביתות רעב וסכנות בהזנה כפייתית. בכלל הייתי מוכן להופיע לפני הוועדה ולהעביר עדות על ניסיוני הרב בשביתות רעב ממושכות. בכלל יש לנו הרבה מומחים לשביתות רעב ממושכות, כמו יושב ראש הסוכנות, נתן שרנסקי ויושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין. היינו בגן עדן קומוניסטי של חבריו של דב חנין.
היה זה בחורף 1980, כאשר בחיפוש מצאו הסוהריי הקג"ב חומש שהברחתי למחנה הכפייה. החומש הוחרם ואני פתחתי בשביתת הרעב מתוך דרישה שיחזירו לי את החומש.
מיד נקראתי למפקד המחנה והוזהרתי ששביתת הרעב מהווה הפרה בוטה של הנוהלים. "חובתך לעבוד. ואם בשל שביתת רעב לא תוכל להפיק חוק עבודתך, תיענש".
לכן הייתי צריך להמשיך לעבוד. אני חייב לציין ששביתת רעב ממושכת נעשית תוך שתיית מים כי הלא בלי שתית המים אדם מת תוך שבוע ימים. אני הייתי זקוק לזמן ממושך של שביתה כדי שהידיעה על כך תגיע לידידים במערב.
משתפים מתוך אסירים, שוטרים נאצים לשעבר עקבו אחרי במאה עיניים. אם הייתי שותה אפילו כוס אחת של תה עם סוכר, היו מפרסמים ש "מנדלביץ' מפיר את השביתה".
כך עברו שלושה שבועות בלי אוכל, כאשר במפעל של המחנה הוטל עלי לסחוב מטליות מתכת במשקל עד 60 קילו. אחרי שלוש שבועות חופש המחנה בדק אתי והגיב בפליאה, אכן, אתה שובת רעב!
ואז סגרו אותי בצינוק. אומנם בתנאים יותר נוחים שהיה מותר לשכב וגם היו לי עיפרון ונייר.
וכך כתבתי לאחותי בישראל - "אני מרגיש מצוין, כמו משה רבנו בהר סיני". הרמז היה ברור- הייתי בשביתה כבר 40 יום. אבל היה פה יותר מרמז. באמת הרגשתי טוב. הגוף אכל את עצמו ואילו אני הייתי פטור מלדאוג לחומר וכולי הייתי מכוון על הרוח – להשיג חזרה את התורה. ממש, כמו משה רבנו.
ולכן המסקנה הראשונה – לא צריך לעשות פניקה משביתת הרעב ממושכת. אפילו קראתי פעם באיזה בטאון לבריאות שהרופאים ממליצים לעשות רעב בריאותי למשך חודשים. זה בסדר.
מה גם אני מתרשם שאסירי חמאס בטח מקבלים אינפוזיות ושותים כול מיני מיצים. כך אפשר להתקיים אפילו שנתיים.
כעבור חמישים יום באו סוהרים להזין אותי בכפיה. כבלו לכיסא פתחו את הפה על ידי מכשור מיוחד ודחפו לוושט צינור עבה , עד לקיבה.
כנראה מהצד זה היה נראה לא טוב. מפקד המחנה ,רב סרן ז'רבקוב, שבא לחזות כיצד מתוך לחץ פיזי מתון של דחיפת צינור בפה, אני אוותר על השביתה. אבל אני לא נכנעתי ובלעתי את הצינור. רב סרן ז'ורבקוב התחיל להקיא למראה עיניים. ישוב אדם אזוק בידיים ורגלים עם הצינור בלועו ובולע את דייסת הסולת נוזלית.
אני בטוח ששב"ס יבצע את הזנה ביתר הומניות. אחרי שגמרו את הזנה נפלתי על הדרגש של הצינוק וכמו איזה פיתון נהנתי מעיכול של דייסת סולת בקיבתי.
לכן מסקנה, חבר חנין – אל לך לדאוג! אפילו בגולג הקטלני לא נפצעתי מהזנה אכזרית זאת. אפילו ציפיתי שאולי ימזגו לקרבי עוד מנה אחת.
אבל למזלי,המידע על שביתת הרעב כבר הגיע לוועדת זכויות האדם של האו"ם. סייע לי בכך ידידי פטריוט אוקראיני זינובי קרסיבסקי ע"ה. אחרי ריצוי של 27 שנות מאסר הוא הוגלה למזרח סיביר ומשם הצליח למסור מידע על שביתת רעב שלי.
וכך ספרו לי, אחרי שהשתחררתי. יום אחד, כאשר נציג סובייטי בפעם מי יודע מה גינה את ישראל על הפרת זכויות ערבים, קם נציג ארה"ב ואמר: ולכם הרוסים יש בכלל רשות לדבר על זכויות האדם? הנה אצלכם בכלא נמק יהודי צעיר בשביתת רעב ממושכת על כך שהחרמתם ממנו את ה"ביבל"?
"את זה אתם קוראים זכויות אדם?"
כך, אחרי 56 ימי שביתת רעב הגיע אלי רב סרן ההוא והחזיר לי את מבוקשי.
מיד נשלחתי למפעל לפצות על החסר בתוצרת המפעל.
לכן אני אומר לך, חברי חנין, אל דאגה. גם שביתת רעב ממושכת בסגנון החמאס לא מהווה שום בעיה, והזנה מלאכותית –על אחת כמה וכמה.