"השם לא עובד אצלנו"

אשת חיל אמוּנית, הצליחה לנסח את ההיפך הגמור מטענותיהם של מחשבי חשבונות שמים. הירהורים בענייני אמונה

מנחם רהט , כ"ט בסיון תשע"ד

לב מי לא החסיר פעימה לשמע דבריה המרטיטים, האמוניים עד כלות, שהשמיעה רחל פרנקל, אמו של נפתלי, שנחטף עם חבריו אייל וגיל-עד, בשיחתה עם תלמידים: "השם לא עובד אצלנו". כמה אמונת אוֹמן מזוקקת, מקופלת בארבע מלים אלה.

רחל רק חזרה במילים משלה על מה שלימדונו אבותינו ואבות אבותינו: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'". במילים אחרות: הקב"ה מנהל את עולמו בדרכו שלו, שאינה נתפסת בשכל האנושי. כל מה שאנחנו, יצירי כפיו, רשאים לעשות, הוא לקיים את חובת ההשתדלות, במובן הרחב של ביטוי זה: הפעלת כוחות צבא ומודיעין, ותפילה למען יצליחו במשימתם.

מותר כמובן ורצוי לקוות, ש'הן א-ל כביר לא ימאס תפילת רבים'. אבל אין לנו שום ערובה שתפילותינו יתקבלו. ביטוי ציורי לכך נתן חכם בן זמננו, פרופ' ישעיהו לייבוביץ המנוח (שעם כל ההסתייגות הטוטאלית מעמדותיו הפוליטיות, היה עובד ה' באמת ובתמים, בלב ונפש, הלוואי על כולנו), שהסביר לקבוצת תלמידים: "תפילה אינה מכונת קוקה קולה אוטומטית. זה לא שאתה משלשל מטבע ומיד מקבל פחית משקה. תפילה לא תמיד נענית, ואין בכך כדי לפגוע בכהוא זה באמונתנו האיתנה בבורא עולם, ובחובתנו להיות עבדיו שלא על מנת לקבל פרס".

דברים כדורבנות. תמצית האמונה.

הבועטים בנס
האמירה ש'השם לא עובד אצלנו', מכוונת לא רק כלפי התלמידים בני שיחה של רחל פרנקל, אלא גם כלפי ציבור חשוב בישראל, שעל פי התנהגותו מעיד, שלא הפנים את המסר

ואגב כך יוזכר, שלמרות זאת הוא לא שלל, כמובן, את חובת ההשתדלות בפועל, בתוך עולם הטבע סביבנו, וזאת במקביל לאמונתנו בכוחה של תפילה (שלפעמים אינה נענית). פעם אמר, כי עצם העובדה שהיהודי המאמין נוהג בעת הצורך ללכת לרופא בקופ"ח, אף שרק באותו בוקר הצהיר בתפילת העמידה בשם ובמלכות כי הקב"ה רופא חולי עמו ישראל, מעידה כי לא פטר עצמו, ובצדק, מחובת ההשתדלות. המתכון האמוני הנכון הוא, גם תפילה גם השתדלות.

מן התפיסה ש"השם לא עובד אצלנו", נגזרה ההבנה, שאיננו רשאים 'לבעוט' (חלילה) במהלכיו של הקב"ה, כשאלה אינם מוצאים חן בעינינו. מי שבועט, מצהיר כי הוא בדעה, שהקב"ה עובד אצלו. רק במי שעובד אצלך, מותר לך לנזוף, אם אינו נוהג על פי ציפיותיך.

האמירה ש"השם לא עובד אצלנו", מכוונת לא רק כלפי התלמידים בני שיחה של רחל פרנקל, אלא גם כלפי ציבור חשוב בישראל, שעל פי התנהגותו מעיד, שלא הפנים את המסר. זהו ציבור שרואה את המציאות הפיסית המיוחדת במינה שבתוכה חי עם ישראל בארץ ישראל. הוא ער להתגשמות חזון הנביאים: נס קיבוץ הגלויות, הקמת ממלכה יהודית בארץ ישראל לראשונה אחר אלפיים שנה, פריחתה של הארץ, כמויות התורה והמדע האדירות ה'מיוצרות' כאן, הכלכלה האיתנה שממקמת אותנו בצמרת המדינות היציבות והעשירות, אך מסרב להודות לבורא עולם 'על כל מה שנתת'. הוא 'כועס' על הבורא, שהפקיד את יישום חזון התקומה בידי החילוניים (בעיקר), שאינם מאנ"ש; ולכן לא יֹאמר תפילות הודיה ביום העצמאות וביום ירושלים ובאף יום אחר. רק מי שסבור שהקב"ה עובד אצלו מרשה לעצמו לבעוט במתנותיו.

הבוכהלטריה האלוקית

הדברים קשים ונוקבים, אבל גם חומר למחשבה. נכון אמנם שלא הכל דבש ונופת צופים, ועוד רבה המלאכה. הסכנות הביטחוניות טרם נמוגו ואף החמירו באחרונה; הר הבית, לב לבה של האומה, עדיין אינו בידינו ומשמש מגרש שעשועים לילדי האוייב, ומידי פעם יש תקלות נוראות, כמו חטיפת שלושת הנערים ועוד. אבל האם בשל כך נעז להתעלם מכל הטובה שגמל עימנו בורא עולם? זה בעצם המסר העמוק שבמילותה המצמררות של רחל פרנקל.

המתיימרים להיות יודעי דעת עליון, מבקשים, אולי, לסמוך על דברי הרמב"ם וגדולי הדורות, שלימדונו שבעת צרה, חייב הציבור לפשפש במעשיו. אולם לא הרמב"ם ולא גדולים אחרים לימדונו שיש נוסחה אלגברית להתנהלות האלוקית.

אבל המומחים בבוכהלטריה האלוקית, יודעים – כך ניתן להבין מדבריהם - את הנוסחה, אחד על אחד. היתד נאמן החרדי, למשל, ידע להסביר שהכל בשל "הגזירות נגד לומדי התורה". אחד הרבנים קבע שהחטיפה אירעה בשל חוק הגיור. ורב שלישי קבע: "האסונות לא באים בגלל פגיעה בצדק חברתי, אלא בגלל עלבונה של תורה". נהירים להם חשבונות שמים.

מרן חֹש"ך

אם זו באמת הנוסחה, כי אז מורה היגיון מתימטי זה, שכל אותן מאות מזימות חטיפה שסוכלו תו"ל, מעידות שכולנו צדיקים. זו משמעות המתמטיקה של אחד על אחד. ומכאן גם נובע, שתושבי דרום הארץ הינם בעלי זכויות כבירות בפנקסנות האלוקית, שהרי בעטיין מן הסתם מתנדבת יד נעלמה להסיט את הרקטות המשוגרות מעזה, לעבר שטחים פתוחים. לפי היגיון זה יש ל-6,135,000 יהודי המדינה הציונית, מגילת זכויות אדירה, בבחינת "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים", שהרי כיום משגשגת מדינתם ונחשקת בעולם כולו. אולי דווקא על פי היגיון זה, צריך להעריך להיפך, שה'גזירות' וההקלות בגיורים, דווקא הן שמשפיעות שפע רב מידי עליון. לא הגיוני?

וברצינות, האם לא יותר הגיוני להניח, שיש סיבות נוספות לחטיפה: למשל העובדה, שמאות אלפי עולים שחשו עצמם יהודים כל ימיהם בגולה, סבלו כיהודים, חיו כיהודים – נתקלים בעלותם ארצה בחומות אטומות בבתיה"ד, ומתהפכים על משכבם בלילות, מתייסרים ובוכים בחשאי על עושק יהדותם. אולי בגלל הכתף הקרה בבתי הדין, בא עלינו הסער הזה?

ואולי האסון בא מפני שמנהיג ש"ס, מרן חֹש"ך, חירף וגידף יהודים תמימים, על לא עוול בכפם עד כדי הגדרתם כעמלק, שמצווה מן התורה להשמידם? ואולי בעצם באה החטיפה בשל השתמטותם ממצוות הגנת ישראל מיד צר, של אלה שאינם לומדי תורה אבל מתבצרים בהיכלי הישיבות והינם, על פי השקפת החזון אי"ש, הסטייפלער והרב שך זצ"ל, בגדר רודפי עולם התורה ודינם דין רודף?

אם כבר חשבונאות-על, אז בואו נלך עם זה עד הסוף.

חומר למחשבה.