לא מבין

מאיר גרוס , ל' בסיון תשע"ד

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

שני נערים ערביים, אזרחי ישראל, יצאו פומבית להצדקת צעדי ישראל בחיפושים אחרי שלושת הנעדרים. הם ביטאו תחושה אנושית טבעית ובתגובה- פבלובית- בלטו שני היבטים של התגובות.

האחת, התייחסה אליהם כבוגדים. והם נתקלו בעוינות ובגינויים מצד סביבתם הקרובה והרחוקה. כאילו חטאו חטא כבד המחייב עונשים והחרמות.

הסוג השני, הוא מתמיהה על התמיכה הזאת בישראל, ועד לסיבוב אצבע ליד הרקה, כאילו מדובר במטורפים. ומעניין ששני הסוגים הללו אינם נחלקים בין המגזר היהודי והערבי בחלוקה ברורה. היו גם יהודים שראו לנכון לגנות את ההתייצבות לצד מולדתם שלהם, והיו גם ערבים שפטרו זאת כשיגעון או כרצון להתבלט ואולי לציפיה לתגמול כלשהו.
עמותות וקבוצות רבות פועלים בישראל ומחוצה לה- פעילות נמרצת ובולטת- להחרמת ישראל, להשמצתה, להטלת חרם על אנשיה ומוצריה. והנה איש לא תוהה שמא הם רק חולי רוח, משונים ומוזרים

ואני לא מצליח להבין.

למה כשתופעה כזאת קורית במגזר היהודי, איש לא מתפלא על הפעולות הללו. יהודים וישראלים רבים, תומכים בעמדות ערביות נגד ישראל. גופים, עמותות וקבוצות רבות פועלים בישראל ומחוצה לה- פעילות נמרצת ובולטת- להחרמת ישראל, להשמצתה, להטלת חרם על אנשיה ומוצריה. והנה איש לא תוהה שמא הם רק חולי רוח, משונים ומוזרים. אף אחד בציבוריות הישראלית לא מעז להוקיע אותם כבוגדים. לא מגנים ומחרימים אותם. להפך, יש להם נציגים בכנסת, יש להם תקשורת מגויסת ותומכים קולניים במיוחד.

שני הנערים השפויים, מניפים דגלי ישראל בין שכניהם מלאי השנאה וקוראים להחזיר את החטופים להוריהם הם בהחלט הגיוניים, מפגינים תחושות אנוש, ואומץ ליבם ראוי אף הוא להערכה רבה. אומץ שיהודי שיוצא בחריפות נגד ישראל בראש חוצות, אינו נזקק לו. להפך, יש מקומות שהמגן על המדינה ומעשיה, זקוק להגנתה החזקה מפני אחיו היהודים. ואיכשהו זה מתקבל בטבעיות. יוצא הדופן, מתברר, הוא הערבי שיגן על ישראל (והעוז האישי שלו מוכפל כשמדובר באזרח מדינה אחרת) והנורמה היא זו של יהודים התוקפים את מולדתם.

אך זו לא התופעה היחידה שאינני מצליח לרדת לפשרה.

לא מכבר יצאו ששה ראשי שב"כ לשעבר (וב"ה על שהם לשעבר) בפרסום גדול בו הם תקפו את מדיניות המדינה ופעולותיה. ונספחים אליהם מותחי ביקורת רבים מבין ראשי המוסד לשעבר, חברי מטכ"ל לשעבר, וקצינים בכירים. וזה כבר דבר שטורף את כל הקלפים.

האנשים הללו עמדו בראש מערכות שלחמו באויבי ישראל. הם הובילו כוחות במערכות שפגעו בחיילי אויב ובמחבלים. רבים מהם – כמו שנאמר לדוד המלך- שפכו דם אויב.

האומנם זה היה רק הצד המקצועי שלהם? האם עשו זאת בלב ולב? קשה להבין את ההפרדה הזו שהרי מעולם לא התייחסנו אליהם כרוצחים שכירים. ראינו בהם אנשי מופת וגבורה. האם כל זה היה רק בגדר הצגה או משהו מעין דברים שרואים מכאן לא רואים משם? האם אדם שהורה- בתפקידו- להוציא להורג מחבל ללא משפט, ואחר כך הטיל את האשמה על אחר, הוא אדם שניתן בכלל לתת בו אמון? האם קצין בכיר ששימש בתפקיד מרכזי ביהודה ושומרון, וביצע שם מדיניות ממשלתית יכול לתקוף מאוחר יותר- ללא בושה- את אותה מדיניות? קצין בכיר שפיקד על הפגזות בלבנון, ובצהלה רבה, הוא איש שמאל בולט. איך בכלל הם יכולים לעשות את ההפרדה הזאת שמתאימה לחיילים שכירים שמקצועם בכך, ללא רגש, ללא הזדהות, ללא שייכות.

השאלה מתעוררת גם בתחומים אחרים.

ברדיו הישראלי מנהלים העובדים מאבק נגד סגירת רשות השידור. במסגרת המאבק הם מעלים לשידור ידוענים שונים. האחד מהם, מומחה מפורסם לאתיקה, אמר בדבריו: לא הורסים בית לפני שבונים אחר במקומו. אמירה נכונה . אך לא זכור לי שאותו מומחה מחה במשפט הזה על הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון ועל האמירה "פתרון לכל מתיישב" שנותרה כסיסמה ריקה לאורך שנים. וגם האכסניה- השידור הציבורי- לא לחמה למען בניין בתים לחסרי הבית שהמדינה נישלה אותם מרכושם והרסה את בתיהם.

לעיתים זה עניין של צביעות. לעיתים זהו עיוורון. לעיתים- שנאה המקלקלת את ההיגיון והרחמים. ולעיתים, פשוט דבר שאין להבין.