מהפך בחשיבה

יוסי צור , ב' בתמוז תשע"ד

יוסי צור
יוסי צור
צילום: פלאש 90

אתמול בערב הלכתי לעצרת בכיכר רבין. היה מופע מרשים של אמפטיה, לצערי לא מצאתי שם לא מסר ולא מטרה אמיתית.

העצרת נעשתה תחת כותרת של תפילה ושירה ומטרת המארגנים הייתה להפגין אחדות של העם כולו מאחורי המשפחות האומללות שנאלצות לחיות עם חוסר הידיעה של גורל ילדיהן.

אבל גם הטקסטים המאולצים של אברי גלעד על אחדות שהגדיל עשות כשעלו לבמה נציגי תנועות הנוער, הצופים, השומר הצעיר, הנוער העובד והלומד, בני עקיבא ועזרא, ניסה אברי להפגין אחדות ולשאול "מתי היו כל אלה על במה אחת? אתם רואים הבדלים בינהם?" וגם דבריו של הנשיא הנבחר ריבלין וגם דברי המשפחות לא שכנעו אותי. ההפך כשכולם מנסים לשכנע במילים זה כנראה בגלל שזה לא עבד בשטח.

אני לא הייתי על הבמה אבל הייתי בקהל, זה היה מפגן של הציונות הדתית ושל ההתיישבות. 95% מהנוכחים היו שייכים למגזר אחד, המגזר של המשפחות. התל אביבים, ואפילו בני הנוער שכבר בחופש גדול ומצטרפים לכל אירוע הדלקת נרות של השמאל לא באו. אולי זה היה המונדיאל אולי החום אולי פשוט התל אביבים לא הרגישו שייכות לעצרת תפילה.

לדתיים שהיו שם, תפילה זה אורח חיים. לנו החילונים זה מתסכל, כי ביבי כמו הקב"ה שומע תפילה אבל עושה מה שהוא רוצה ואם רוצים לגרום לביבי ולממשלה לעשות משהו צריך אמצעים קצת יותר דרסטים מאשר עצרת תפילה ושירה.

אתמול, הרב זלמן מלמד מבית אל העביר ביקורת על העצרת ואמר שזה לא זמן לשירה אלא ללחץ לפעולה. הוא סבר שיש לערוך הפגנה מול הקריה עם קריאה ברורה לפעולה נגד החמאס. במקרה זה אני מסכים עם הרב.

החטיפה של הנערים הייתה הכרזת מלחמה ברורה מצד החמאס, לא שאנחנו צריכים הכרזה כלשהי, ובכל זאת החטיפה דרשה תגובה הרבה יותר משמעותית כולל בעזה. לנסראללה היה האומץ הציבורי לומר אחרי מלחמת לבנון 2 שאם היה יודע לא היה מבצע את החטיפה, מול חמאס אנחנו הרבה יותר עדינים ולא ברור למה.

המלחמה שלנו מול החמאס אינה על חיים ומוות, החמאס אינו מהווה סכנה קיומית לישראל ולצערי גם ישראל אינה ממצבת עצמה כאיום קיומי לחמאס, ולכן זה מאבק על רווח והפסד. היום אחרי עסקת שליט והחטיפה של שלושת הנערים אנחנו מפסידים ובגדול.

רק מהפך בחשיבה ומעבר לאמצעים דרסטים בהרבה שיגרמו לחמאס נזק גדול וישימו את מנהיגיו בסכנת חיים אמיתית כל שעה משעות היום, רק אם ישראל תהפוך לאיום קיומי על חמאס יש סיכוי שהם לא יעיזו לחזור על חטיפות נוספות.

לצערי במקום הפגנה וקריאה ברורה שחייבים לפעול כולל לחץ פוליטי ואיום להפיל את ממשלת ביבי אם לא יפעל מייד בחרו המארגנים בעצרת שירה ותפילה, בנחמדות קשה להשיג דברים בישראל והמשפחות הן נחמדות מידי.

איני יודע מי מייעץ להן אבל מה שהן צריכות עכשיו זה "קונסיליירי של מלחמה" לא יועץ לנושאי שירה ותפילה. צריך להעלות הילוך ולהעביר מסר לממשלה – אתם לא עושים מספיק.

עצרת כמו אתמול לא עושים של יום, היה למשפחות כדור אחד בקנה וירו אותו מוקדם מידי ולכיוון הלא נכון. עדיין לא מאוחר, אם יצאו עם מסר הרבה יותר ברור, אולי חילוני יותר, שיאפשר להרבה יותר אנשים להבין אותו אולי יוכלו לקבל יותר תמיכה מחוץ למגזר שלהם ולגייס למאבק יותר אנשים.

הממשלה לא נותנת את ההוראה והצבא הולך "על ביצים" בשטח כדי לעשות הכל בעדינות. אני בטוח שבמחשכי הקבינט נשמעים קולות כמו "לחץ בינלאומי" או "מה יגיד העולם" ואולי אפילו "מדינת ישראל מסוגלת להכיל חטיפה/שלושה הרוגים/קאסאמים" רק כדי להמשיך ולא לעשות מעשה הדרוש כל כך כדי להביא את הנערים החטופים למשפחותיהם.

לסיכום אמר זאת הרב מלמד אתמול הכי טוב: "עת מלחמה ולא עצרת מוסיקלית".