נקשרנו בדמים, לנצח

אייל, נפתלי וגיל־עד - מה עשיתם לעם שלנו. איך לימדתם אותנו להתפלל. תפילה דתית ותפילה חילונית, שהתחברו יחד לרפואה של עם פצוע.

אמילי עמרוסי , ג' בתמוז תשע"ד

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

הלב מדמם, מתפרק מכאביו. פורקן אומלל. קפיצים מתוחים ניתרו, אוויר שהיה כלוא בין הצלעות יצא בבכי. שבועיים וחצי היו שרויים שלוש משפחות ועם שלם באמונה גדולה, באופטימיות של אוהבי חיים.

המבט אל הדלת, הנה־הנה הוא נכנס. החתירה אליו, אל הילד החי שממתין לאמא ולאבא. גזירי העיתונים ששמרו בשבילו, שילמד מה קרה כאן בהיעדרו. כשניידת משטרה לקחה אותם בדרך לפגישה, הם צחקו שצריך להסריט את זה בשבילו; הוא לא יאמין מה נהיה מאבא ומאמא שלו.

ובאמת, גיל־עד, לא היית מאמין. איך ההורים האנונימיים שלך, עם עוד שני זוגות רגילים לכאורה, הפכו להיות דוברים של דור חדש. איך הם מילאו אחרים בעוצמה. איך הם ידעו להודות - פעמון ששכחנו את הצליל שלו. תודה, הם אמרו שוב ושוב.

ואתם, אייל, נפתלי וגיל־עד - מה עשיתם לעם שלנו. איך לימדתם אותנו להתפלל. תפילה דתית ותפילה חילונית, שהתחברו יחד לרפואה של עם פצוע. איך הזכרתם לנו שאנחנו עם אחד. אחרי מי־יודע־כמה זמן של פירוד, רגעי אחדות הם אור יקר. לבד מכמה ציניקנים, כל העם פעם את הדאגה אליכם, וכל העם מבכה את ימיכם הקצרים. איך הצמחתם רקפות בין הסלעים. במותכם, טהורים ויפים שכמותכם, צעירים ומחייכים, במותכם קניתם את מה שהרבה אנשים לא קונים בחייהם.

שבועיים וחצי חיכינו לכם. ובינתיים, בלי שידעתם, הצלתם חיים: כמויות אדירות של נשק שנתפסו ביהודה ושומרון, סליקים של תחמושת בתוך בתי מגורים. מי יודע איזה קטל היו גורמים. מעצרים שבוצעו, של מחבלים שהיו על סף הפיגוע הבא, מודיעין שהושג, וגלים של אהבה לחיילים. צבא חכם ואנושי שיצא למבצע אדיר בשם ערך החיים היהודי. כולם בשביל שלושה. ולא נפלה שערה משערות ראשו של חייל.

ימי ההמתנה המטלטלים - מציאות? חלום? - היו גם ימים של חסד ושל רחמים. ההורים והחברים שלכם קיבלו זמן להתכונן לרע מכל. אולי היה הזמן הזה למתנת שמיים. זמן שבו חובקו היטב ונעטפו: אתם לא לבד, צעקו האנשים עם הדגלים בצמתים; אתם לא לבד, שתקו בדומייה הרבבות בעצרת בכיכר רבין; אתם לא לבד, אמרו נחילי המבקרים, התומכים, הדואגים, המכסים בשמיכות שעשויות מחומר שלא קיים בטבע. מי ייתן שהקולות האלה יהדהדו אצל ההורים בתקופת האבל הקשה.

קהילת טלמון, שהתבררה כפנינה אנושית, הפכה בבוקר יום שישי לפני שבועיים למשפחה אחת גדולה. קפסולת חסד על ראש הר די נידח. ונקשרנו בדמים, לנצח.

אבל בורא עולם לא עובד אצלנו. אולי התפילות עזרו לתקופת אי הוודאות הנוראה להתקצר, מי יודע, אולי נמנעו מאיתנו שנים מייסרות שכאלה. אולי היינו צריכים את התקופה הזאת בשביל לגדול. מי שהקדיש לכם מחשבה טובה, מי שהבטיח לעצמו להשתפר למענכם, לעשות מעשה טוב בשבילכם, מי שנזכר שאפשר להרים את העיניים למעלה ולבקש רחמים. אייל, גיל־עד ונפתלי, הפכתם את העם הזה לגדול יותר. הפכתם את כולנו לטובים יותר.

על עצמי גיליתי איזו קללה יש בקִרבה לחדשות. כמה הייתי רוצה להיות רחוקה, בייחוד אתמול. בשש וחצי בערב התחילו השמועות. התכנסנו בבית של מזכיר היישוב: הרב, כמה חברים, עובדת סוציאלית. אופיר ובת־גלים היו בפגישות באזור המרכז, בבית היו הבנות עם כמה מבקרים, כשהצבא הודיע להורים לשוב מייד הביתה, להתכונן להודעה דרמטית. הם הבינו ולא רצו להבין. הנסיעה לטלמון היתה ארוכה מאוד, נסיעה בתוך קו שבר.

בינתיים ביקשו ממני להיכנס אל הבית ולהוציא את המבקרים הזרים, כדי שכשההורים יחזרו הם יפגשו רק את חמש הבנות. אני אומרת לכולם שהגיע הזמן לאכול ארוחת ערב משפחתית ומבקשת שייצאו. מזיזה מהסלון את אגרטלי הפרחים החגיגיים, עם הזֵרים שעשו את הדרך מכל הארץ. מפנה את העוגות מהשולחן. הטלפון בבית המשפחה לא מפסיק לצלצל. אני אומרת לבנות שלא יענו. לבד עם חמש ילדות, דרוכה בעצמי, יודעת ומעמידה פנים. "יש היערכות צבאית", אני אומרת לבכורה, "אבא ואמא בדרך לכאן ורוצים לאכול איתכם בשקט".

אחר כך ההורים מגיעים. הבית נסגר. רק משפחה בפנים. אנשי הצבא נכנסים להודעה הרשמית. ההורים מספרים לבנות. "ברוך דיין האמת", שלוש המילים שאומרים בעת בשורה רעה, נאמרות מתוך שריפה שמשתוללת בלב, על העור. פסיכולוגים נכנסים. חברות של הבנות. בחוץ נמתחים סרטי סימון משטרתיים. האנשים ברחוב מחזיקים את כפות הידיים על הפה. אף אחד לא יכול ללכת לישון.
נפילת מתח. העוצמה והחוסן וכל המילים הגבוהות לא מחזירים ילד לאמא. אין נחמות. רק כמה קרניים של שמש בתוך ענן האבל: אבי ורחלי, אורי ואיריס, אופיר ובת־גלים - אתם לא לבד. לעולם לא תישארו לבד.

פורסם ב"ישראל היום"