האמת צריכה להיאמר. לפני קצת פחות משלשה שבועות התחייבו ראש הממשלה, שרי הקבינט והרמטכ"ל להחזיר את הבנים הביתה ויהי מה. למרות הסוף המר הם כיבדו את התחייבותם והבנים הובאו לקבר ישראל.

ועם זה דבריו של אברהם פרנקל, שנאמרו באשכבת בנו נפתלי, מהדהדים במלוא עוצמתם – "נפתלי אתה מצטרף לשרשרת של מליוני יהודים שנרצחו רק בשל היותם יהודים... וההבדל בין אותם ימים ליום הזה הוא שהיום יש לנו צבא ויש לנו מדינה".

תשובה ציונית הולמת – התיישבות

מפלבלים עיתונאי השמאל בעיניהם – למרות הצער והכאב: רק פתרון מדיני. שינוי התפיסה מתבקש ויש לאומרו שוב ושוב ושוב – לא יהיה פתרון מדיני בטווח הנראה לעין. לא יהיו שתי מדינות לשני עמים. ברוח דבריו של אברהם פרנקל יש להוסיף ולהדגיש את הצורך בתשובה ציונית הולמת ומשמעותית ואין ציונות אלא התיישבות. לספח את גוש עציון ולהקים בו עיר גדולה המחברת את ישובי הגוש כולם. לספח את מעלה אדומים, את אריאל, את גוש שילה-עלי; להקים עיר בלב השומרון.

הסברה – שני צעדים לפני דעתה הקהל

ללכת שני צעדים לפני דעת הקהל, ממש כשם שהשמאל עשה בארבעים שנים האחרונות והטמיע את רעיון המדינה הפלשתינית ההזוי כשלעצמו. תורנו הגיע וכולנו מסבירים. אמור מעתה: לא יכון שלום עם הערבים – לא יהיו שתי מדינות – כן ביטחון ושלום אישי. אמור מעתה – מי שאוהב את מדינת ישראל ורוצה אותה חזקה מוזמן ומוכרח להצטרף למתיישבים ביהודה ושומרון. אמור מעתה, הערבים ככלל, אינם רוצים בנו כאן. לא ביו"ש ולא באיזורים אחרים בארץ, וככל שנתפכח למציאות זו, ייקל עלינו להתמודד איתה.

נקמה – לא מילה גסה

שר הביטחון ביקש מהשרים בישיבות הקבינט ומהציבור הרחב מול המיקרופונים לא לחשוב מהבטן. 'עלינו להגיב מהראש' כך אמר. בהקשר זה ראוי לציין את הרמטכ"ל השלישי של צה"ל מרדכי מקלף, אבי פעולות התגמול בראשית שנות החמישים. פעולות התגמול כשמן, בוצעו כתגמול על פשיטות מחבלי הפדיון או במילים פחות סטריליות כנקמה על הפגיעות בנפש שביצעו מסתנני הפדיון בישראלים. רב אלוף מקלף, שבילדותו ראה את בני משפחתו נשחטים לנגד עיניו במאורעות תרפ"ט, במוצא, זכר היטב את זעקות אימו ואביו, אחיו ואחיותיו, שעה שהגה את פעולות הנקם ושילם בעזה. נקמה אינה מילה גסה - להיפך. עם שמכבד את עצמו ואת בניו, יידור על קברם הפתוח יום נקם ושילם.

יחד

בתמיהה – מדוע נציגי הציבור הדתי לא נשאו דברים בטקסי האשכבה? שמא זה לא היה מספיק ממלכתי שאורי אריאל או נפתלי בנט או אחרים יישאו דברים? שמא זה לא היה משרת את ה'ביחד' (היפה וערכי כשלעצמו), שנוצר בשבועיים וחצי האחרונים? שמא צורת חשיבה סקטוריאלית כל כך, היא היא, כמעין נבואה המגשימה את עצמה, עוקרת מנציגנו את הממלכתיות ומציגה אותם כצדדיים, כשוליים, כנספחים? והרי מדובר במנהיגים – הלא כן? בתמיהה.

ולמרות זאת, כוחנו אכן באחדותנו, יחד עם ההימנעות ממודות זמניות ויחד עם הברור היותר מדויק של האמת, ושל תכלית ייעודינו בארץ לעת הזו.