להוביל את הקונצנזוס הלאומי

לציבור הדתי-לאומי והמתנחלי יש דרך משלו בעמידה מול הטרור. מפגן ההזדהות עם החטופים ומשפחותיהם הוליד הזדמנות נדירה להוביל את המדינה בדרך הזו ולדאוג שלא יהיו עוד חטופים

עמנואל שילה , ו' בתמוז תשע"ד

עמנואל שילה
עמנואל שילה
INN

במשך קרוב לשלושה שבועות היה עם ישראל מאוחד בתקווה ובתפילה ששלושת הנערים החטופים, גיל‑עד נפתלי ואייל, יימצאו חיים ושלמים וישובו לביתם בשלום. השאיפה האלמנטרית הזאת איחדה חרדים, דתיים-לאומיים וחילונים, מתנחלים ושמאלנים. ניסיונות של שועלים תקשורתיים קטנים לחבל בהזדהות הזאת ולהפנות אצבע מאשימה אל הקורבנות, הנערים החטופים, ואל הוריהם "חסרי האחריות" שלא מנעו מהם לנסוע בטרמפים, התמוססו ונמוגו מול גבורת האיפוק, זקיפות הקומה ואצילות הנפש שגילו המשפחות.

גם לאחר שנמצאו הגופות והתנפצו התקוות המשכנו להיות מאוחדים בתחושת האבל, הכאב והזעם. בלב אחד ליווינו את הנרצחים ואת משפחותיהם בהלוויה ממלכתית שבה יאיר לפיד נושא הספד בטלמון ושמעון פרס מספיד במודיעין מול קהל עצום שרובו מהציונות הדתית. קהל של רבבות אנשים ונשים מכל החוגים שלא הכירו מעולם את שלושת הנערים, אבל הלכו ברגליהם דרך ארוכה ומיוזעת כדי לחלוק להם כבוד אחרון.
את רגשות הכאב, הזעם וההתעלות גם יחד צריך לרתום כדי להפעיל לחץ על ראשי המדינה ומערכת הביטחון שיתעשתו מתרדמתם ומחדלונם, ייקחו אחריות ויקבלו החלטות שישימו קץ לתופעת החטיפות החוזרות של חיילים ואזרחים

בציבור הדתי-לאומי והמתנחלי, המותקף בתדירות וברשעות בתקשורת, יש כמיהה חזקה לתחושת החיבוק המשכר של הקונצנזוס הלאומי. אין רע בכך, אבל צריך להיזהר שהכמיהה הזאת לא תמנע אותנו מלמלא את תפקידנו למען העם והמדינה בעת הזאת. לאחר שהציבור הזה זכה לאהדה עצומה בזכות עמידתן האצילית של המשפחות, לב העם פתוח אליו כעת ואוזנו כרויה. אפשר להמשיך ולהתכרבל בתוך החיבוק של הקונצנזוס ולפחד להציע הצעות שיהיו להן מתנגדים. ואפשר להבין את אחריותנו בעת הזאת ולהוביל את המדינה לדרך חדשה-ישנה בעמידתה מול הטרור. נוצרה הזדמנות נדירה שבה הציבור הדתי-לאומי יכול לא רק להיות מחובק על ידי הקונצנזוס אלא גם להוביל אותו.

את רגשות הכאב, הזעם וההתעלות גם יחד צריך לרתום בימים הבאים כדי להפעיל לחץ על ראשי המדינה ומערכת הביטחון שיתעשתו מתרדמתם ומחדלונם, ייקחו אחריות ויקבלו החלטות שישימו קץ לתופעת החטיפות החוזרות של חיילים ואזרחים.

כל צעד מרתיע ומסכל צריך להינקט. יש לפגוע באויב במקום שהוא רגיש אליו ביותר על ידי חיזוק דרמטי של ההתיישבות ביו"ש באלפי יחידות דיור, ביישובים חדשים ובהחלת ריבונות. לקבוע כללים נוקשים נגד שחרור סיטונאי של מחבלים כלואים שיהפכו את החטיפה לשם מיקוח לבלתי משתלמת. לגבות מחיר כבד מארגון החמאס בעזה ובחו"ל – מחיסול בכירי הארגון, דרך השתלטות מחודשת על שטחים שנטשנו בצפון הרצועה או בציר פילדלפי, ועד למיטוט מוחלט של שלטונו בעזה וכיבוש מלא של הרצועה. להחזיר למקומם את מחסומי הדרכים ביו"ש - מחסומים שהוסרו תוך סיכון חיי ישראלים כדי להקל על הערבים, אשר בהזדהותם הנרחבת עם החוטפים המרצחים הוכיחו שוב עד כמה אינם ראויים להתחשבות מסוכנת זו.

נפתלי בנט ומפלגת הבית היהודי לא יוכלו להוביל לבדם מהלך כזה. יש לרתום אליו ח"כים ושרים בליכוד, בישראל ביתנו ובעוד מפלגות מהקואליציה ומהאופוזיציה. בטוחני שהנחת הגדולה ביותר שנוכל לגרום לנשמותיהם של שלושת הקדושים היא לפעול ככל יכולתנו כדי שהם יהיו החטופים האחרונים.

חוקה חדשה בלי מחטף

מצד אחד, בשבוע הקשה הזה אי אפשר לכתוב בהרחבה, כפי שתכננתי, על טיוטת החוקה החדשה של הבית היהודי שהופצה ביום שישי האחרון. כולנו רוצים עכשיו להיות מאוחדים ולא לעסוק בנושאים שבמחלוקת פנימית. מצד שני, לוח הזמנים הקצר מאוד (עד יום שני הקרוב) שנקבע להעברת הסתייגויות לוועדת החוקה, והחשש מפני העברת החוקה במרכז המפלגה בחיפזון ובלי דיון ציבורי הכרחי גם לא מאפשרים להתעלם.

אז במקום להרבות בהערות פרטניות אומר באופן כללי שמדובר בחוקה מהפכנית, אפילו מהפכנית מאוד. משמעותה המעשית העיקרית היא מתן כוח עצום בידי היו"ר, על חשבון כוחם של כלל חברי המפלגה ונציגיהם במרכז המפלגה. אפשר אולי להצדיק כל סעיף בנפרד, אבל קשה מאוד לקבל את התוצאה הכוללת, זו שמאפשרת ליו"ר סמכות פעולה בנושאים קריטיים בלי בקרה אפקטיבית של הסיעה בכנסת או של מרכז המפלגה. למעשה, ועדת החוקה מציעה לחברי המפלגה להמליך עליהם שליט יחיד בעל סמכויות נרחבות ביותר.

כך למשל, השפעתו של היו"ר על הרשימה לכנסת אינה מתמצית בסמכות המוקנית לו לשריין שלושה ח"כים מטעמו עד למקום ה‑11 ברשימה (סעיף 198 בחוקה). משמעותית לא פחות מכך היא הטלת מגבלה של 30 חודשי ותק במפלגה שבלעדיהן אי אפשר להתמודד על מקום ברשימה (סעיף 19), כאשר רק ליו"ר ניתנה הסמכות להעניק פטור ממגבלה זו לחברים חדשים שמבקשים להצטרף ולהתמודד (סעיף 20). המשמעות היא שלמרות שהרשימה לכנסת תיבחר בפריימריז שאמורים לבטא את רצון הציבור, ייתכן מצב שבו כמחצית מהח"כים יהיו חייבים את בחירתם ונאמנותם ליו"ר.

על פי טיוטת החוקה, היו"ר מחזיק בידיו את הסמכות למנות את נציגי המפלגה בממשלה. הוא צריך אמנם להעביר את הצעתו במרכז המפלגה, אבל רק רוב של שני שליש מהמצביעים יכול לדחות אותה (סעיף 37). ומדובר במרכז שליו"ר יש סמכות למנות בעצמו 80 מכלל חבריו (סעיף 53).

במזכירות המפלגה ניתנת ליו"ר סמכות למנות שלושה מתוך שבעה חברים. בראש המזכירות עומד המנכ"ל (סעיף 86) שאותו ממנה היו"ר (סעיף 92), כך שהיו"ר נהנה מרוב אוטומטי של ממונים על ידו במזכירות המפלגה.

רק היו"ר יכול להוביל החלטה על פרישה מהממשלה. גם אם כל הח"כים יחשבו שיש לפרוש מהקואליציה, הסמכות להביא החלטה כזאת להצבעה בסיעה שמורה ליו"ר בלבד (סעיף 38).

כוחו של הרוב במרכז המפלגה ממוזער עד כדי כך שהוא לא יכול למנוע אפילו צעד מרחיק לכת כמו חבירה לרשימה משותפת לכנסת עם מפלגה אחרת. די ליו"ר בשליש מהמצביעים (ליתר דיוק – שליש ועוד אחד) כדי שהחלטה כזו תעבור במרכז (סעיף 62).

האם מפלגת הציונית הדתית רוצה להפוך ממפלגת כלל חבריה למפלגתו של היו"ר? נדמה לי שזו שאלה נכבדה מאוד שמחייבת דיון ציבורי ממושך, יסודי ומעמיק. גם אם יו"ר המפלגה, רוב הח"כים המכהנים, אנשי מנגנון המפלגה וחברי ועדת החוקה סבורים שמדובר בחוקה מצוינת - עליהם להודות שהמהפכנות שבה מחייבת לאפשר את קיומו של דיון כזה ולבחון אלטרנטיבות להצעתם. כללי משחק הוגנים הם מסגרת הכרחית לשמירה על אחדות. החלטה חפוזה על חוקה שפוגעת בדמוקרטיה ומעצימה את כוחו של שליט יחיד עלולה לגרום לפילוגים ואף להצדיק אותם.

כל זה נכון גם אלמלא הייתה רשימת הבית היהודי בכנסת מורכבת משתי מפלגות. כזכור, מרכיב חשוב בהישג האלקטוראלי של הבחירות האחרונות היה הסכם האיחוד בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי. הובטח לנו שלאחר הבחירות שתי המפלגות יאוחדו, והנה הולכים אנשי מפלגת הבית היהודי ומבקשים לקבוע לעצמם חוקה בלי לנסות אפילו לשתף במהלך את אנשי האיחוד הלאומי. אז אחת מהשתיים: או שבבית היהודי החליטו לוותר על האיחוד - בניגוד להבטחות לבוחר; או שהם לא סופרים את אורי אריאל וחבריו ומניחים שהם יחברו אליהם על בסיס חוקה שהתקבלה בלי לשתף אותם.

האחדות בתוך הציונות הדתית הושגה בעמל רב והניבה הישגים גדולים. אסור לסכן אותה במהלכים חפוזים שהגינותם והתבונה שבהם מוטלת בספק. הבית היהודי זקוק לחוקה חדשה שתתקבל בהליך הוגן, לאחר דיון פתוח ומעמיק ובהשתתפות כל הגורמים הנוגעים בדבר.