1.

אתמול בבוקר קיבלתי מסרון קצר מחבר, אחד ממגורשי גוש קטיף שגר כיום עם משפחתו ביישוב העקורים ניצן ועובד באשקלון הסמוכה. המסר שלו החזיר אותי כמעט עשרים שנה אחורה, לימיו הראשונים של "תהליך השלום".

גרנו אז בנווה דקלים, כשהסכמי אוסלו נחתמו והיו אמורים לצאת לדרך לפי נוסחת "עזה ויריחו תחילה". חבל עזה היה הראשון להימסר לשליטת ערפאת ואלפי המחבלים שהביא עמו מתוניסיה. יישובי גוש קטיף ותושביהם יועדו להיות שפני ניסיון של מציאות חדשה שנכפתה עליהם על ידי ממשלת רבין-פרס. הערים הערביות הסמוכות הועברו לשלטונו של ארגון המחבלים אש"ף, לאחר שצה"ל הוציא מהן את כוחותיו. הביטחון בדרכים המובילות אל יישובי הגוש הופקד בידי "סיורים משותפים" של צה"ל ושוטרים פלשתינים. זמן קצר לאחר שההסכמים הפכו למציאות בשטח החלו יריות יומיומיות מחאן-יונס הסמוכה לעבר בתי נווה דקלים. בשנים הראשונות זו הייתה אש מנשק קל, לאחר מכן הגיעו הפצמ"רים.

רגע לפני שהכנסת מאשרת את ההסכמים וערפאת מגיע לאזור, יזמתי ניסיון חובבני וקצת נאיבי לגייס את התנגדותם של יישובי דרום הארץ למהלכיה של ממשלת אוסלו. המועצה האזורית סיפקה בד וצבעים, ובנות האולפנה המקומית התגייסו למלאכת הצביעה. הקמנו פס ייצור של שלטי מחאה תחת הסיסמה "אש"ף בעזה - הדרום בהפגזה", שפוזרו לאורך כבישי עוטף עזה. כאשר פרס ורבין לעגו בנאומיהם להפחדות של הימין על הקטיושות הצפויות לבוא מעזה, הרגשנו שהם מתכוונים גם אלינו. רוב תושבי הדרום בטחו בהם, לא התרשמו מאזהרותינו ולא הצטרפו למחאתנו. משיחי השקר של השלום בלבלו אותם. במסרון ששלח לי חברי הוא טען שהתחזית מלפני עשרים שנה הייתה מוטעית. אכן, אני מודה: חמאס בעזה, וכל הארץ בהפגזה.

2.

אבל מה לנו כי נלין על רבין, פרס ומפלגת העבודה. הרי רבין, לפחות על פי הצהרותיו, האמין בתרומתו של גוש קטיף לביטחון המדינה והתכוון שיישאר במקומו לעד. את מה שהחלו רבין ופרס השלימו אריאל שרון, אהוד אולמרט, שאול מופז וחבריהם בליכוד (לימים ערקו רובם לקדימה). הם קראו לזה בשם המכובס והשקרי 'התנתקות' והבטיחו לכנסת, לציבור ולבג"ץ שבעקבות הנסיגה והעקירה מצב הביטחון בדרום ישתפר. את השתלטות החמאס על עזה הם לא חזו ולא שיערו. מטחי הקסאמים והפצמ"רים, שהפכו כמעט לשגרת חיים ביישובי גוש קטיף, הופנו לאחר עקירתם לעבר שדרות ושאר יישובי עוטף עזה. נסיגת צה"ל מגוש קטיף ומציר פילדלפי אפשרה לממשלת ארגון הטרור האסלאמי להצטייד בארסנל של טילים ארוכי טווח המכסים את רוב שטחה של ישראל.

אריאל שרון כבר מזמן לא כאן כדי לתת מענה למציאות המדממת שיצר במו ידיו. הוא הלך למנוחות ואותנו השאיר לאנחות. חבריו ושותפיו לרעיון ולדרך נדחקו רובם אל שולי העשייה הציבורית. נשארו במרכז רק שמעון פרס, דון קישוט הנצחי של הקרב על השלום, וציפי לבני, שלא למדה דבר וממשיכה לדחוף אותנו אל מהלכים שתוצאתם הצפויה היא עזה שנייה ביהודה ושומרון. מובילי ההתנתקות ותומכיה עדיין לא ביקשו סליחה, לא מתושבי גוש קטיף שאת מפעל חייהם החריבו ועליהם המיטו אסון הומניטרי של גירוש ועקירה, ולא מתושבי הדרום ומכלל תושבי ישראל אשר משלמים את מחיר איוולתם.מובילי ההתנתקות ותומכיה עדיין לא ביקשו סליחה, לא מתושבי גוש קטיף שאת מפעל חייהם החריבו ועליהם המיטו אסון הומניטרי של גירוש ועקירה, ולא מתושבי הדרום ומכלל תושבי ישראל אשר משלמים את מחיר איוולתם

מדינת הטרור החמאסית הפכה לעובדה כואבת בדרומה של ישראל. תכיפות ההתקפות על יישובי הדרום משתנה לפי רצונם של איסמעיל הנייה ואנשיו. פעם הם יורים בעצמם ופעם מאפשרים בקריצה לארגוני חבלה קטנים יותר לעשות את המלאכה. כאשר המצב הופך לבלתי נסבל, צה"ל יוצא לעוד מבצע שמסתיים בהפסקת אש, שכולם יודעים שימיה ספורים. ישראל לא מצליחה להרתיע את חמאס, שכבר הוכיח יכולת ספיגה של הרס והרוגים שמעוררים לחצים בינלאומיים המחייבים את צה"ל לנצור אש עד לסיבוב ההפגזות הבא. בינינו לבין חמאס נוצר מאזן אימה, כשישראל יודעת שמתקפה בעזה תגרור מתקפת טילים שתשבש את החיים בכל המדינה, ותעלה באבדות בקרב חיילים ואזרחים ובהוצאות ונזקים שמחירם נספר במיליארדים.

3.

מדינה נורמלית לא יכולה להשלים עם מציאות כזו לאורך זמן. ישראל חייבת ללכת לאחת משתי הדרכים: או לפרק את החמאס מנשקו, או להרתיע אותו מלהשתמש בו.

אפשר להשמיד טוטאלית את ארסנל הרקטות ארוכות הטווח וגם לדאוג שלא יבואו אחרות תחתיהן. בשביל זה צריך לכבוש את חבל עזה, להפיל את שלטון החמאס ולהישאר שם לטווח ארוך כדי לשמור על ההישגים הללו. והטוב ביותר – לעשות תשובה על חטא ההתנתקות, ליישב את האזור ולהחזירו לשליטה ישראלית מלאה. זוהי הדרך היותר נכונה, אך לא ברור אם יש בנו עוז הרוח ובהירות ההכרה כדי ללכת בה.

כדי ליצור הרתעה בלי לפרק את עזה מנשקה צריך לתקוף ולהפציץ באופן שיכאיב לחמאס הרבה יותר, לפגוע בהנהגתו המדינית והצבאית, להרוס תשתיות כלכליות, והמרתיע ביותר – לכרסם בשטח שבשליטתו. למשל להשתלט על השטח שמצפון לעיר עזה ולהקים בו מחדש את אלי סיני, ניסנית ודוגית.

נתניהו לא התכוון לערוך כעת בעזה טיפול שורש, אבל מסתבר שאין לו ברירה. כאשר חמאס אינו מרגיש מאוים - חוצפתו גוברת, ואנו מתדרדרים למצב שבו ישראל מתחננת לשקט שייענה בשקט. מסתבר שהזנחת החזיתות האחרות בשם הצורך להתמקד באיום האיראני לא מוכיחה את עצמה. להפך, אם ישראל תוכיח את נחישותה בחזיתות הקרובות יותר, זה רק יהפוך את איומיה לתקוף באיראן לרציניים יותר.

מהלך מסוכן ומיותר

העברה חפוזה של חוקת הבית היהודי במרכז המפלגה עלולה להתברר כצעד פזיז שסכנתו עולה בהרבה על תועלתו.

מצב המשילות במפלגה רחוק מלהיות בעייתי גם במצב החוקתי הנוכחי, ולמעשה נפתלי בנט משיג כמעט כל מה שהוא רוצה. הוא שולט במנגנון המפלגה באמצעות המנכ"ל שמינה, ומנווט את הסיעה בכנסת בעזרת שותפתו לדרך ויו"ר הסיעה איילת שקד. ההפרה החד-פעמית המפורסמת של המשמעת הסיעתית לא גרמה כל נזק, וחבר הכנסת יוני שטבון כבר נענש מעבר לנדרש על ההצבעה המצפונית הזו.

במפלגת האיחוד הלאומי, שותפתו של בנט ברשימה לכנסת, מפרשים בצדק את קידום החוקה בלי שישותפו בעיצובה כניסיון למחוק אותם מהמפה או לכפות עליהם את תנאי האיחוד באופן חד-צדדי. משל למה הדבר דומה? לזוג שהתארס וקבע מועד לחתונה, והנה המועד חלף וחתונה לא הייתה והחתן הולך ורוכש על דעת עצמו בית מגורים במקום שאינו לרוחה של הכלה. מה היא אמורה לחשוב?

אולי בנט ויועציו בטוחים שאורי אריאל וחבריו ייכנעו לתכתיב שלהם ויצטרפו לבית היהודי מתוך תקווה שבנט ישריין אותם במקומות השמורים לו ברשימה, או יעניק להם בחסדו פטור מתקופת האכשרה של שלושים חודשי חברות כדי שיהיו רשאים להתמודד בפריימריז. אבל המהלך הדורסני הזה עלול להביא לפילוג כאן ועכשיו. ואם סיעת הבית היהודי תתפצל, לא בטוח שרק הח"כים של 'תקומה' יפרשו. לאחר הפרישה יתחילו ההתקפות ההדדיות. תדמיתו ומנהיגותו של בנט ייפגעו כשיתברר שלא כל הציבור הדתי-לאומי עומד מאחוריו, וכל התנופה האלקטורלית שלו עלולה להיבלם.

האירועים הביטחוניים האחרונים משבשים את התוכניות הפוליטיות ומספקים הזדמנות לעשות את זה בצורה שקולה והגונה יותר ויהירה פחות. ההישג הפוליטי של 12 מנדטים הושג גם בזכות מנהיגותו של בנט, אבל גם בזכות השותפות והאחדות. חבל לסכן שותפות ואחדות שברירית כדי לחזק מנהיגות שאינה זקוקה לחיזוק.