חופש הביטוי במדינה דמוקרטית

הרב איתי אליצור , י"ג בתמוז תשע"ד

הרב איתי אליצור
הרב איתי אליצור
צילום: עצמי

צפינו בפייגלין שמוציא מהכנסת ח"כים ערבים שקראו לחיילי צה"ל רוצחים. וכולנו הרענו לפייגלין הגבר שגמל להם כגמולם.

ורק אני מרשה לעצמי לשאול: כיצד צריך אדם להביע את דעתו במדינה דמוקרטית הדוגלת בחופש הביטוי?

במבצע צוק איתן צה"ל יורה והורג אנשים. על כך אין חולק.

אלא מה? אנו סוברים שכיון שהמבצע מוצדק מבחינה מוסרית, חיילי צה"ל נוהגים כדין, ואינם רוצחים.

כל זה נכון רק משום שאנו מקבלים את הנחת היסוד שהמבצע הוא מוסרי. מי שלא מקבל את הנחת היסוד הזאת – מבחינתו אין מנוס מלומר שחיילי צה"ל הם רוצחים. אז כיצד צריך לנהוג במדינה דמוקרטית, אדם שחושב שהמבצע אינו מוצדק? כיצד יביע את דעתו?

אז למה אנו מזדהים עם פייגלין

למה אפוא אנו אכן חושבים שהח"כים הערבים הם חצופים ואילו פייגלין גבר? כי אנו מבינים שהשאלה היא לא האם המבצע מוצדק.

עומד כאן על הפרק נושא הרבה יותר עמוק: יש כאן מלחמה בין העם היהודי לעם הערבי. חברי הכנסת הערבים הם חלק מהאויב. הם מזדהים עם הצד השני כי הם חלק ממנו. מעצם העובדה שהם ערבים, הם האויב של צה"ל. לכן, אין מקומם בכנסת ישראל.

כולנו מבינים את זה, כולנו חושבים כך, אבל אוי ואבוי אם נאמר את זה בקול. המשטרה בעקבותינו. הסתה. אילו הייתי עובד במשרד המשפטים הייתי מפוטר. הנה עוד דבר שאסור לומר במדינה דמוקרטית. איפה חופש הביטוי?

כיצד צריך לנהוג במדינה דמוקרטית אדם שזו דעתו? (כלומר: כולנו).

זוהי הפינה, מה השאלה

לפני כמה חודשים פורסם בתקשורת סיפורה של אם שכולה, שבנה נרצח ע"י מחבל בזמן שירותו הצבאי. (אגב, יש לי קשר אישי מסוים לאותו ארוע, אבל לא כאן המקום להרחיב). האשה, נאורה מהצד הנכון של המפה, בקשה להפגש עם המחבל שרצח את בנה, אמרה לו שהיא מוכנה לבוא לקראתו (אולי גם לסלוח לו, אני כבר לא זוכר בדיוק). להפתעתה המרובה, המחבל לא הסכים להפגש איתה. הוא אמר לה שהוא לא מוכן לסלוח לבן שלה שנרצח על ידו, הבן שלה כובש ומדכא, והוא לא מוכן להפגש עם אמו.

האם נעלבה מאד: הבן שלי כובש ומדכא? הלא הוא היה שמאלני שתומך בערבים.

אז מסתבר שגם זה חלק מהפרדוכס: באמת בעמדתה של האשה אין שום הגיון. אם אתה סובר שהארץ היא קרקע יהודית – אין מנוס מלקבוע שהמחבל שרצח הוא רוצח מתועב ומקומו בכלא (כפי שקבעה מדינת ישראל). מאידך, אם אתה חושב שהארץ היא קרקע ערבית, אין מנוס מלקבוע שהמחבל שרצח הוא לוחם חופש, גיבור הראוי להערצה, ואילו החיילים שנרצחו הם כובשים נאלחים. מדוע האשה מתפלאת?

המכנה המשותף של שלש הדוגמאות שהבאתי הן, שמשום מה יש הסכמה שבשתיקה שבשאלות האמתיות והשורשיות לא מתעסקים. דיון אמתי לא מתקיים במדינה הזאת. קבענו כמה גבולות שרירותיים של חופש הביטוי, ובשאלות המרכזיות והחשובות באמת – אסור לדון.