כיפת ברזל או כיפת זהב?

הרב מנחם אקרמן , י"ט בתמוז תשע"ד

הרב מנחם אקרמן
הרב מנחם אקרמן
עצמי

מלחמת קודש:

כפי שראינו בפרשה הקודמת, המאבק עם מדין הוא על ערכי הקדושה. אין זו מלחמת מצוה של כיבוש הארץ או הצלת ישראל מיד צר.

משום כך, המניין של פרשת פנחס קודם למעשה המלחמה בפרשתנו על אף שהציווי קדם למניין, כיון ששיקום קדושת ישראל חשוב יותר מנקמת ה' במדין. כפי שראינו, המניין הוא בסוד קדושת איש ואשה, ולכן כאן מרומז שם יו"ד ה"א במנין השבטים "שבטי יו"ד ה"א עדות לישראל", כפי שמפרש שם ברש"י כ"ו ה'.

ועתה בפרשתינו עסקינן במלחמה נגדם. קודם לה פרשת נדרים כי היא יסוד הביסוס של הקשר הטוב "בין איש לאשתו", כלומר סדר המשפחתיות. לאחר מכן רואים שזוהי מלחמה על ערכי הקודש באשר אף שבט לוי משתתף במלחמה.

מדוע 12.000 יוצאים למלחמה?

בכתבי האר"י מובא ש-24.000 תלמידי רבי עקיבא היו גלגולם של המתים במגיפה. ובגמ' ביבמות הביטוי הוא שהיו לו י"ב אלף זוגות תלמידים. א"כ יש לאמר שי"ב אלף יוצאי צבא בפרשה מרמזים על התיקון שאילו היו נוהגים כבוד זה לזה היו נספרים כי"ב אלף זוגות.

כיפת הברזל של פנחס:

בנוסף לאנשי בצבא, יוצא גם פנחס משוח המלחמה (רש"י) עם הציץ, דבר שהוא בודאי הוראת שעה. רש"י מבאר שאתו הפיל ארצה את מלכי מדין ובלעם שפרחו באויר בכישופי בלעם, על ידי שכיוון אליהם את הציץ "קודש לה'". ממש כמו כיפת הברזל המוכרת לנו היום.

המאבק הרוחני:

אמנם, בכל מלחמה כידוע יש גם מאבק רוחני-רעיוני ואין ניצחון למטה אלא אם כן יש ניצחון למעלה, כדאיתא בחז"ל על פי הפסוק בישעיה "מלכי מרום במרום ומלכי אדמה באדמה". כאן, שעיקר המלחמה היא על ערכי מרום בעצת בלעם, בלעם הפריח את עצמו ואת מלכי האדמה למרום, זהו כח הכישוף שלו. אבל יש לישראל עליונות אף על כח זה, על ידי הקדושה "קודש לה'" הכתוב על הציץ נזר הקודש. ועל כן הם נופלים שוב לארץ ונהרגים.

השלל:

על פי זה מובן מדוע התורה מצוה בפירוש במלחמה זו ובפרוטרוט על אחוז אחד מן החמישים או מ-500 ללויים ולמשכן, שהרי זוהי מלחמת קודש. כן מובן מדוע ראשי המטות, על שלא נפקד מכל החיילים איש, תרמו את תכשיטי הזהב לה'. עיין בתרגום יונתן ובתרגום ירושלמי על פסוק ל"א נ' שלא הסתכלו על אחת מהן והיה בזה תיקון חטא בעל פעור, ועלכן כתוב "לכפר על נפשותינו לפני ה' ".

מצות טבילת כלים:

מדוע נצטוו בני ישראל כאן על טבילת כלים? נראה שזה מתחדש כאן בתורה כי יש כאן "מלחמת תרבות", כאמור, נגד זוהמת אומות העולם. על כן, הוא גילוי קדושת ישראל, ומכאן שכל כלי מאכל של עכו"ם צריך טבילה במקוה להכניסו לקדושת ישראל. זהו סוג של גיור, ע' רש"י לעיל ד"ה "אתם ושביכם" שמרמז בפירוש על גיור השבי, ושהגיור הוא העלאה מטומאה לטהרה וקדושה. יש בזה תשובה לקושיית זמרי בן סלוא למשה רבינו ששאל "צפורה זו מי התיר לך?". (וע' שוב בתרגום יונתן וירושלמי הנ"ל על חומרת עונש הבועל ארמית). שהרי צפורה יצאה מזוהמת מדיין על ידי מי נדה, הזאה וגיור. מכאן שבמלחמה זו העלו בני ישראל את כל הדומם, צומח, חי ומדבר של מדיין לקדושת ישראל: כלי אוכל בטבילה, תכשיטים למשכן, בעלי חיים והשבי על ידי תרומה, והשבי על ידי טהרה וגיור.

המשמעות לדורות:

מכאן אנו רואים לדורות את המימוש המעשי של הצד האידאי-רוחני של המאבק באויבינו ודרך הניצחון בו.

סיכום הדברים הוא מה שה' אומר למשה: "נקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים" ומשה אומר לבני ישראל בפס' ג' "נקמת ה'", ופירש רש"י "שהעומד כנגד ישראל כאלו עומד נגד הקב"ה". היופי, בחינת "אני לדודי ודודי לי" הוא שה' דואג את דאגת ישראל וישראל דואג את דאגת ה'. אך לעולם נדע שבכל מערכה ובכל מלחמה, המאבק הרוחני והמאבק המעשי אחוזים זה בזה והחוסן הרוחני על כל היבטיו הוא שיבטיח את הניצחון על מלכי האדמה.